בראשית פרשת השבוע התשפ"א ( המקאם רצד)

שבת שלום  קהל קדוש .

הַיְּקוּם הָאָדָם

וּבוֹרֵא עוֹלָם

יָמִים קָשִׁים חָשִׁים חַסְרֵי אוֹנִים

מוּל עֶצֶם נֶעֱלַם וּמוּלוֹ  מִתְגּוֹנְנִים

 אֵין לוֹ חָזוּת  גָּם לֹא צוּרָה וּדְמוּת

 חוֹדֵר בלתי קָרוּא בַּצּוּרָה וּבַכַּמּוּת

וּמִתְקַמֵּקם בְּלִי רְשׁוּת

שָׁמָיִם וְאֶרֶץ וּמָיִם עַל  פְּנֵי תְּהוֹם

גָּם לֵב פּוֹעֵם בְּשִׂמָחה וְעֶצֶב יְהוֹם

הֻפְקַד בִּידֵי  הָאָדָם כֹּל אֲשֶׁר יָצַר

הָאָדָם כְעוֹבֵר אֹרַח מְאֲדָמָה נוֹצַר

לְבַל יֵשֵׁב עַל כֶּס וְיִתְבַּצַּר

וּבְתוֹם הַשִּׂמְחָה וּבְסִיּוּם יְמֵי מוֹעֵד

נַתְחִיל מְחָדָשׁ וְעִם הַצָּרָה נִתְמוֹדֵד

מוּטָב לִזְכּוֹר שֶׁמְּהֵבֶל פִּי ה' חַיִּים

הוּא לְעוֹלָם קַיָּם וַאֲנַחְנוּ  נֶעֱלָמִים

ושלא נִדָּמָה לְשׁוֹכֵן מְרוֹמִים

ספר בראשית ספר התהוות כל חי

בראשית זו הפרשה הראשונה בספר ששמה נקרא על מלת הפתיחה. כך גם נקראו שמות הפרשות בתנוך במלה הפותחת הראשונה או השניה של הפרשה,  אלא שכאן המלה "בראשית" היא רבת משמעות יותר משם של פרשה. אין לראות בנאמר בבראשית כתאור ארוע היסטורי שארע ביום מן הימים, בספר הזוהר ופרשנויות רבות אחרות, באו להסיר מחשבה כי הפסוק בראשית בא לספר מה עומד להיות מרגע זה ואילך. למלה זו יש משמעות יחודית שונה ממשמעות רוב שמות של הפרשות. לא בכדי נכתב בְּסִִדּוּר התפילה: אתה הוא עד שלא נברא העולם. הוא קים גם אילולא העולם היה קים כמתואר סדר בריאת העולם בפרשה. הקב"ה איננו כ"בעל מלאכה" המיצר דבר שלא היה קים. כאן העולם קים וה' "אמר ויהי". דברים אלה מובאים מפי דברי חכמינו ז"ל כדי לסלק דברי הספק שמנסים בני אדם והוגי דעות להכניס לראש האדם, כי הרי לא יתכן שהעולם קים התשפ"א שנים דהיינו 5771 שנה, בעוד מדענים וחוקרים מביאים ממצאים שקימים אלפי ומליוני שנים, כדי לערער את הפשט הכתוב בפרשת בראשית. לחכמי ישראל לא היה ספק בדבר נצחיות ובתוקף נצחיותו כל אשר נמצא מוחשי קים, אשר אין לו ראשית ואין תכלית.  יש גם אומרים כי כל אשר בקש אלהים ללמדנו לראות בחיי יומיום של האדם כי יש ראשית ויש תכלית. ספר בראשית ראשון חמשה חֻמְשֵׁי תורה, מתאר את הבריאה החיה הצומח והאדם והתהוות העמים שנמצאים וקימים מִקֶדֶם בזמן לא נודע. רש"י בוחר בדברי רבי יצחק (אחד מחכמינו ז"ל) ובמדרש אגדה שלא כדרכו של רש"י נסמך לפשט ומביא דברו כך: כי היה צריך (הקב"ה) להתחיל את התורה מ"החדש הזה לכם"(שמות י"ב ב') הוא חֹדֶשׁ ניסן ראש חדשי לכם לחדשי השנה, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל  מפי משה בשעת יציאתם ממצרים, ומה טעם  פתח ב"בראשית"  משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים (תהלים קיא/ו) שאם יאמרו אֻמּוֹת העולם לישראל : לסטים (שודדים) אתם כבשתם ארצות שבעה גויים (שבעת עמי כנען)  הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא , הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו , ברצונו נתנה להם והרצונו נטלה מהם ונתנה לנו מכאן שפסוק הפתיחה "בראשית" אומר דרשני – כלומר באר אותי כי רב הסתום על הפתוח, גי זו ראשית דרכו של אלהים (משלי ח/כב) מכאן שאין פרוש בראשית בָּרָא , אלא בראשית בְּרֹא, כלומר ביום עשות  ה'  ארץ ושמים (בראשית ב/ד)  ולכן ישראל נקראו ראשית תְּבוּאָתֹה (ירמיהו ב/ג). כל זה בא להראות כי אין מדובר במועד הבריאה אלא בעצןם הבריאה מקדמת דנא. גם תֹהוּ וָבֹהוּ  לשות תהיה והשתוממות. רק החל מהפרשה השלישית לך לך מתחילה התורה להביא את ראשית התהוות עם ישראל שעתיד להיות העם שבחר בו אלהים להיות עמו בפרשת ויחי יעקב הוא ישראל ושנים עשר בניו הם בני  ישראל, כשם שהאדם מוגדר כיציר אלהים כצלמו ודמותו שנאמר : בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אֹתָם (א/כז). התגלות הקב"ה לאברהם מבססת את האמונה באל אחד שברא את הארץ ושמים וכל יצור עלי אדמות ובימים אשר בחר אלהים שהוא יתגלה על ידי האדם שיצר, בדרך של חשיבה ומסקנה. זה היה אברם הוא אברהם בן תרח  עובד אלילים. והשאלה מי בחר במי אברהם בחר בה' או ה' בחר באברהם, ויש הסבורים שאברהם בחר ב-ה' הנעלם מן העין אך קיומו נכר בסדר עולם, בהתחלף יום ולילה, בקיום ים ויבשה, ואדם וחיה והמזון שנותן הוא לכל חי. 

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה דָעַת (תהלים /יט/ג)

תופעה זו היא שעוררה אצל אברהם את קיום האלהים כְּכֹחַ עליון המנהג את העולם. אברהם ידע כי לא יתכן שתופעה זו נעשית על ידי אדם , לא כל שכן על ידי פסל מעדי ידי אדם . ומגיע למסקנה : כי לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה (תהלים כד/א) ומכאן עולה השאלה אם יש בידי אדם או עם זכות על הארץ ששולט בה ויושב בה עם בני עמו? אין אדם ואף שום קבוצת אנשים שיכולים לטעון כי הם בעליה של חלקת ארץ זו או אחרת. אלהים מלמד כי הוא יותר הארץ ומלואה והוא שנתנה לעמים לשבת ולשלוט בחבלי ארץ בהם יושבים . בתוך כל אלה נמצא עם ישראל אשר הוא בשונה מעמים אחרים שם אותו כ"עמו" ושאין שנילו המוגדר כעמו. כיון שאנחנו בשלב שבו עם ישראל טרם קם והיה ה' נותן הבטחתו לאברהם (אברם): לזרעך אתן את הארץ הזאת (לך לך יב/ז) ארץ כנען. הבטחה זו כאמור ניתנה על ידי אדון עולם לאב המון גויים לאברהם , כי מבטיח את ארץ כנען כנחלה לישראל לכשיהיה יהיה לעם. רק כעבור  עשרים הדורות הראשונים, נולד יעקב הוא ישראל וצאצאיו היו לבני ישראל ולעם ישראל. אברהם מוגדר: אב המון גויים נתתיך (לך לך יז/ה). אבל אין לראות באמור כאן כי אברהם ויצחק אינם האבות של עם ישראל, הם אבותינו ומהם יצאו עמים אחרים, שלא קבלו ולא אמצו את התורה ולא קבלו את  עֻלָּהּ עליהם . ברם יסודות התורה כבר נכרו בבריאה עצמה, ככלי  יסוד בהתנהגות וסדרי עולםואלה נכרו  בקביעת מותר ואסור כשצוה ה' על אדם וחוה עוד בהושיבו אותם בגן עדן שנאמר: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל .לא (ב/יז). ואיסור זה הופר על ידי אדם וחוה. גם לא תרצח הופר כשקין הרג את אחיו הבל  מקנאה. ונקבע עוד על כל הפרת איסור עונש : אדם וחוה גורשו מגן עדן, שָׁם שַׂם אותם אלהים וחויבו בעבודת האדמה כדי להוציא ממנה את אָכְלָם. וקין גורש והיה נודד עם אות קין שכל רואהו רשאי היה להרגו, כי חטא ברצח אחיו הבל , והופר אסור נקמת הדם : כֹּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם.(ד/טו) הופר גם הצו שלא להפלות בין בני אדם אשר:  נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.(א/כו). זכר ונקבה ברא אותם.(א/כז) האמירה אדם כולל גם אשה כי היא חלק בלתי מן האדם מן הגבר.  ועוד נאמר: יצר לב האדם רע מנעוריו  (נח ח/כא)

זה מסביר מדוע חוה לא שלטה ביצרה ונתפתתה לאכול מפרי עץ הדעת ואדם הלך גם הוא אחרי יצרו ואכל. יצר הרע (כאן בדמות הנחש) שמשתלט על אדם  מביאו למעשים רעים. אחרי מעשה אדם וחוה באה פרשת קין והבל, כאמור,  קין מבצע את הרצח הראשון בתולדות האנושות. וכך גם למך ההורג את קין כנקמת דם וכתוצאה מיצרו הרע הרג בשגגה את בנו תובל קין.  כבר בימי בראשית נולדו סוגי פשע המוכרים: כרצח במזיד, (בכונה תחילה) נקמת הדם,  ההריגה בשוגג, השחיתות שהיא מין "חולה רעה"  שמצאה לה מושב בקרבנו. בתקופתנו זו. כלל הוא כי כל הפרת אמונים למי שאתה חב לו חובת הנאמנות מקורה בשחיתות.

ביום השביעי שבת וינפש 

הדברים נאמרו על הקב"ה, שבתום מעשי הבריאה במשל ששה ימים . ביום השביעי הקב"ה שבת וינפש, וכי הקב"ה הכל יכול אשר אינו גוף ואין דמות הגוש צריך מנוחה, ללמדך כי על המנהיג לשמש דוגמא בהתנהגותו. את אשר מצוה לעשות הוא גם עושה ואת אשר אוסר לעשות הוא איננו עושה ואף כי הוא לא צריך מנוחה נח וינפש כדי שגם האדם ינהג כמוהו ביום השביעי ינוח וינפש. מצאנו כי בהמשך תאור הבריאה , חוזר הכתוב ואומר:  בראשית בְּרֹא אלהים את השמים והארץ דהיינו : כאשר סים ה' את בריאת השנמים וארץ בתום יום השישי, הוא שבת וינפש , משתמע מפסוק זה גם כי הקב"ה ברא את כל אשר כבריאה בששה ימין בְּרָאַם ביום אחד ביום הראשון, אך רז"ל אמרו:  אמנם  השם ברא את העולם ביום אחד, אך סדר הבריאה עשה בששה ימים. רש"י מחזיק בדעתו שיש לפרש את הפסוק כפשוטו, האומר כי העולם נברא בהדרגה ולסרוגין במשך ששה ימים., גם כדי להראות ולהורות לאדם שאחרי שאדם עובד כל ששת הימים של השבוע, עליו לשבות מכל מלאכה ביום השביעי, כי גם הקב"ה, שהוא הכל יכול ואיננו זקוק למנוחה, נאמר עליו: ויכל אלהים  ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. (ב/ב)  כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.(ב/ג) וביום שהשביעי שבת וינפש. ללמדך כי קדושת השבת נקבעה עוד מימי בראשית. ואילו העולם אמץ זאת בתקופת המהפכה הצרפתית ואף אחריה. הוא נקרא יום המנוחה בשבוע .  המנוחה ביום השביעי היתה השג אוניברסאלי סוציאלי חשוב ביותר.

הָעוֹלָם קַיָּם זֶה אֵינוֹ מוּבָן מְאֶלָיו  וְאֵין לָאָדָם חַיִים וְקִיּוּם  בִּלְעָדָיו

אַךְ הָאָדָם אֵינוֹ חָדֵל עוֹלָם לְסָאֵב  כְּמִי  שֶׁכּוֹרֵת  הֶעָנָף  שֶׁעָלָיו יוֹשֵׁב

ה' נָתַן לָאָדָם כֹּל הָאָרֶץ לוֹ מִשְׁכָּן  וְכֹל  חַיָּה תַּחַת חֲסוּת הָאָדָם נָתַן

עֶץ פֶּרִי וְלֶחֶם מֵאֲדָמָה לוֹ הִצְמִיחַ  וְאָדָם הוֹפֵךְ גָן-עֶדֶן לְמִדְבַר צָחִיחַ

וְהֲרֵי נֶאֱמַר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו  הוּא מֻשְחַת  ומַשְׁחִית  סְבִיבוֹתָיו

 וְלֹא זָכַר הָאָדָם שֶׁכָּאן הוּא אוֹרֵחַ  וְכִי רַק אֶת  הָאֱלֹהִים צָרִיךְ לְשַׁבֵּחַ

 בַּל יִשְׁתַכֵּר אָדָם מְרֹב עָצְמָה וְכֹחַ  מוּטָב שֶׁיִּזְכּוֹר כִּי הוּא כְּעָלֶה בָּרוּחַ

 עוּרָה אָדָם קוּם הִתְנָעֵר וְהִתְפַּכַּח  כִּי  לַשַּׁוְא  תְּהַלֵּל  עַצְמְךָ וְתִשְׁתַּבח

זָכוֹר דְבַר ה' בְּסוֹף בְּרֵאשִׁית שָׁם  וַיִּנָּחֵם ה'  עַל כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם

 כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ שֶׁבָּרָא  זֶה אֲשֶׁר אָז  בִּימֵי בְּרֵאשִׁית קָרָה

מוּטָב שֶׁגָם בְּיָמֵינוּ נִרְאֶה בְּכַךְ מִשּׁוּם אַזְהֲרָה