שבת שלום, קהל קדוש                         

קָרְבָּן כָּבֵד

נִתָּן הַצַּו לְקַיֵּם מִצְוָה בְּתֹם יְמֵי הַמִּלּוּאִים

לְהוֹדוֹת לָאֵל וְלְהִטָּהֵר וּלְכַפֵּר עַל  חֲטָאִים

לְהַקְרִיב קָרְבָּן מִנְחָה וּלְהַבִּיעַ תּוֹדָה  לָאֵל

בְּתוֹם הַמַּהֲלָךְ אֲשֶׁר ה' אֶת  יִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל

כִּי בְּתוֹם יְמֵי הַמִּלּוּאִים הוּשְׁלְמָה הַגְּאֻלָּה

גָּאַל ה' אֶת עַמּוֹ מִצָּר וְאֹויֶב בְּהָדָר וּתְהִלָּה

כִּי עַל כֵּן קֵרַב אַהֲרֹן אֶל  הַמִּזְבֵּחַ  בְּבִטְחָה

הִקְרִיב קָרְבָּן חַטָּאתְ  וְעוֹלָה וְאָיִל לְמִנְחָה

וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו  לָה' וּבֵרַךְ אֶת  הָעָם

וְצִוָּה עַל בָּנָיו לִנְהוֹג מִנְהָגוֹ עַל הַמִּזְבֵחַ גָּם

מִשֶּׁפִּקְפְּקוּ פֶּן הָאֶשׁ לֹא תֵּרֵד לְאֱכֹל קָרְבָּן

שִׁלְמוּ בְּחַיֵּיהֶם כִּי הִכְנִיסוּ אֶש עַל דַעֲתָּם

וַתֵּצֶא אָז אֶשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאֹכַל  בְּנֵי אַהֲרֹן

עֹנֶשׁ כָּבֶד  עַל חֵטְא  אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בְּזָדוֹן

עַל  שִׁקּוּל דַּעַת  מוּטְעֶה  אַף כִּי נָקִי מִרְבָב

תֹּם לֵב לֹא מְחַיֵּב חֹק חָקוּק וְתּוֹרָה  בִּכְתָּב

להנהיג עם חובה שיעשה על פי דין

מדובר בראשית התהוות ישראל כעם המונהג על ידי מנהיגים נקיים מרבב ודבקים בקיום מצוות התורה בלי סיג. ראינו כי בני אהרן הכהן שלמו בחייהם כי פקפקו בכתוב בתורה מפי הגבורה. מִשֶהֻשְׁלְמָה היציאה ממצרים והעם קבל תורה בסיני ואף הקים משכן לקיום מצוות התורה בו, משח ה' את אהרן בידי משה, משבט לוי לכהן בקדש, ולמעשה להנהיג את העם בכל הנוגע לקיום מצוות התורה ובתתה עת לכללי הקרבת קרבנות, אשר הקרבתם הוגבלה להעשות רק במשכן לאחר שהקמתו הושלמה. היתה אז דרושה תקופת הכשרת הכהנים להנהיג את העם בכל הנוגע לפולחן ולקרבנות. זה קבל ביטוי בצו שנצטוו אהרן ובניו בסוף פרשת צו: ופתח אהל מועד תשב יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו (צו ,ח/לה) ה' אלה נקראו ימי המלואים התבודדות או הסתגרות במשך שבעה ימים  שנגזרו על אהרן ובניו שצריכים להיות שְׁלָמִים כלומר תמימים (ט/א)  זאת כל ההכשרה שהיתה דרושה לקבלת כְּהֻנַּת מנהיג כְּהֻנַּת כהן. הטקס הזה מקבל ביטוי בהקרבת קרבן שנקרא:"איל המלואים" כלומר ל"איל הַשְּלָמִים" (ח/כ"ט) המסמל שלמות או השתלמות שעל המנהיגים דאז לעבור. משתמו ימי המלואים והיה אהרן ובניו כשרים להנהיג את העם בעבודת הקדש שהיו אז בעיקר הקרבת קרבנות, ביום השמיני הופיעו בפני העם , והקריבו קרבן על המזבח שהוקם במשכן , ואכן אהרן בשיתוף בניו הקריב הקרבן על תאור הטקס בפרשה. האקט המנהיגותי קבל אישור רבון העולמים שבחר באהרן ובניו לכהן כמנהיגי העם. היה זה בהקרבת הקרבנות שנצטוו להקריב  לאחר שנסתימה בנית המשכן ולא שרתה בו השכינה במשך כל שבעת ימי המלואים ונאמר: וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כבוד ה' (ח/ו) והוסיף משה ואמר אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (ח/ז) ותדעו שהקב"ה בחר בו ככהן גדול כי הוא ראוי לזה יותר ממני. זה לא נִכַּר במנהיגינו כיום כשאין מנהיג מפרגן לאחר  ולהפך.   

אין לפקפק  בסמכות העליונה של הרבון  

העם החל משבח רבון העולמים בראותו כי לאחר שאהרן הקריב הקרבן באהל מועד , ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ואת החלבים, וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם (ט' /כד)  באמרם דברי שבח ותהילה לקב"ה : ויהי נעם ה' אלהינו עלינו"(תהלים צ/י"ז)   ובכך נשתנתה תפיסת עולמם שהיתה "אלילית" לתפיסת עולם "אלהית". ויאמינו בה' ובמשה עבדו כאשר משה על פי הדבור ממנה את אחיו הגדול ממנו בשנים כמנהיג עם על כל המשתמע מכך. היה צורך גם שהעם יקבל את אהרן כמנהיג ובניו מנהיגים לצדו, לכן משירדה האש מן השמים ושרפה את הקרבן מובעת התרגשות רבה בעם: ויפלו על פניהם וישתחו לו. בכך נסתלק כל ספק שהיה בלב העם שזה מקרוב יצא ממצרים שם הקריב קרבנות לאלילים כמנהג המקום. לא בכדי התרחש אשר התרחש למען סלק כל ספק כי מעתה הקרבנות יהיו לבורא עולם ולא לפסל ותמונה מעשה ידי אדם.  אלא שלדאבון לב משה ואהרן בני אהרן נדב ואביהוא שהיו אמורים להקריב את הקרבנות שהעם ראה צורך להקריב אותם, פקפקו אם אמנם תרד אש מן השמים ותוכל את הקרבנות שהם נצטוו להקריבם על ידי אביהם . הספק קבל בטוי בהכניסם אש זרה אשר לא צוה אתם (ט/א) התוצאה היתה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'..(י/ב) משה פונה אל אחיו אהרן בעת קשה זו ואומר לו הלא כבר נאמר : "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (י/ג)  וַיּדֹּם אַהֲרֹן , לאמור שתק ולא השיב דבר למשה. ורש"י אומר כי בשתיקתו זו קבל אהרן שכר  ומה שכר קבל שנתיחד עמו הדבור כלו כאשר נאמר כאזהרה לבל יכנסו למשכן "שתויי ייו" (להן פסוקים ח-יא) . והרי לא מצאנו כי בני אהרן אכן נכנסו שתויי – שכורים, אלא שכאן יש מעין אזהרה כי המפקפק במצות הרבון כאן רבון העולמים, סופי שיענש על כך בְּחמְרָה רבה. כמו שמובא במדרש אגדה לספר ויקרא ,  משל  לתת הסבר לשרפת בני אהרן וכך נאמר:  משל למלך שהיה לו בן-בית נאמן, מצאו עומד על פתח חנויות והתיז את ראשו בשתיקה ומנה בן בית אחר תחתיו , ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון ?  אלא מה שמצוה את השני ואומר: לא תכנס בפתח חנויות , אנו יודעים שמתוף כך הרג את הראשון כך: ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" ואין אנו יודעים מפני מה מתו? אלא שמצוה את אהרן ואומר לו , יין ושכר אל תשת" אנו יודעים מתוך כך , שלא מתו אלא מפני היין .  ברם על מיתה משונה זו התרבו ויש עוד הסבר למיתתם המשונה של בני אהרן לאמור: לא מתו בני אהרן , אלא  על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, ועוד סיבות מסיבות שונות.

מי שמך שר ושופט עלינו נאמר למשה

משה כבר שמע פעם דברים אלה שהוטחו בפניו: "מי שמך שר ושופט עלינו". אלא שמאז שנאמרו לו דברים אלה משה קבל סמכות להנהיג את העם מבורא עולם, שהוא הריבון הקובע מי ינהיג ומי יונהג  לכן נאמר על משה כי מנויו נעשה: על פי הַדִּבּוּר, מפי האלהים הוא הריבון האחד והיחיד . ברם הקב"ה הבוחן לב וכליות יודע לבחור באיש הראוי להנהיג . הכלל הוא שהמנויים למשרות צבוריות נעשות למי שיכול לעמוד במשימה, דבר שאיננו מתקים בימינו , כאן נוהגים שמור לי ואשמור לך, ובעיקר אם יֵדַע האדם לרצות את המנהיג לעתים אין כל חשיבות לכִּשּׁוֹרִים , אבל יש חשיבות לקְשָׁרִים. משה בעינינו בקש להסיר מעליו את האחריות למינוי אחיו ובני אחיו להנהיג את העם ככהנים אמר לעם כי  המנוי על פי רצון הרבון לשון אחרת  על פי הַדִּבּוּר דהיינו במצות ה' שהוא הרבון . ביטוי זה אנוס על פי הדבר נאמר כדי להצדיק את מעשה יעקב ברדתו אל ארץ מצרין נאמר: וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. לבטיו של משה כאן כי הוא ממנה לא רק בני שבטו – שבט לוי, להנהיג אלא גם את בני משפחתו, על זה נאמר כל דבר טוב בעתו. והנה שבים אנו כמדי פעם לחדש ימינו כקדם. לקרב לבבות ולסלק שנאות, כי רק באהבת חנם וכשלעיני נבחרינו טובת העם , המחיבת לב פתוח ובלבד שנבחרינו שמים זאת לנגד עיניהם שמים את המטרה לשמה נבחרו, ליצור אחדות אמת בעם למרות שאין אחידות בדעה ובחשיבה , כי לא בכדי נבראנו שונים זה מזה בתדמית ובמזג , ברם הצורך בקיום ובחיי חברה ראויים, גובר על השוני ומחזק את המשותף.  למרות השוני  מוסר השכל ניתן ללמוד והוא טוב ונכון לכולנו אי שם .

כֹּל הַיְּצוּרִים נִבְרְאוּ  עַל יְדֵי  בּוֹרֵא  עוֹלָם

צַדִּיק רָשָׁע תָּם וְזֶה שֶאֵינוֹ כַּאֲחָד הָאָדָם

גָּם הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אֱלֹהֵים  אוֹתָם  בָּרָא

אָסַר הִתִּיר וְשָׂם  אֶת  כֻּלָּנוּ אָחִים לְצָרָה

אָנוּ כָּאן בְּסֹוף  הָעִתִּים אָנוּ אַחֲרֵי אֵרוּעַ

ובִּבְלִי  דַעַת כֹּל הַצִּבּוּר  פּה ובְּתֵבֵל פָּגוּעַ

וְאֵין אָנַחְנוּ יוֹדְעִים סִבַּת הַמִּפְגָּע וּמַדּוּעַ

כִּי בְּאֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים הַנָּגִיף הוֹפִיעַ

הוֹפָעֲתוֹ קֶרְבָה לְבָבוֹת  וְגִלְתָּה  פֹּה וְשָׁם

חֶמְלָה וְעֶזְרָה הֲדָדִית וְסִיּוּעַ בְּהדְרַת עָם

הָבָה נֶאַמֵּץ זֹאת כְּדֶרֶךְ חַיִּים לָנוּ לְעוֹלָם

כִּי הַכֹּל בְּסִירָה אַחַת וְגוֹרָל  אֶחָד לְכֻלָּם

כּי הָעוֹלָם נִבְרָא לבְנֵי הֶאָדָם  

The post פרשת השבוע שמיני appeared first on פוזיציה!.

                    קָרְבָּן כָּפוּל

הָיָה זֶה יוֹם קָשֶׁה  הָיָה זֶה מַחֲזֶה  מַכְאִיב

קָרָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לַמִּשְׁמֶרֶת  בְיוֹם אָבִיב

שֶׁבּוֹ יִתְקַדַּשׁ שֵׁם אֱלֹהִים וִיכַפֵּר בְּעַד הָעָם

שֶׁיֶּכַפֵּר  עַל עָם אֲשֶׁר זָכָה לִגְאֻלָּה וְרָטַן גָּם

מַחֲזֶה נָדִיר  הָיָה בַּמִּשְׁכָּן בְּהַקְרָבַת  קָרְבָּן

אָז יָצְאָה  אֵשׁ וְאַכְלָה הַקָּרְבָּן  בָּעֵת  וּבַזְמָן

כְּשֶׁבְנֵי אַהֲרֹן רָאוּ זֹאת וְסָפֵק הָיָה בִּלְבָבָם

הַסָּפֶק אִם קָרְבָּנָם שֶׁמַקְרִיבִים  יִשָׂרֵף גָּם

אַךְ צְפוּנוֹת לִבָּם שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן  נוֹתַר נֶעֱלָם

מַדּוּעַ בְּמַלְאַם צַו אֱלֹהִים שֶׁהֵם יִשָּׂרְפוּ שָׁם

הָיוּ  דְּבָרִים מְעוֹלָם וְזֶה קָרָה  לָנוּ לֹא פַּעַם

  בעתו הָיָה זה פַרְעֹה ואחריו בלעם

 וְצָרִים כָּאֶלֶּה חזֹרְיִם מִזְמָן לִזְמָן

 וְזֶה חוֹזֵר לְעוֹלָם

מות שני בני אהרן במלוי חובה קדושה

מדובר ביום השמיני למלואים לא במשמעותם בימינו, אלא במלאת שבעה ימי הטהרות לפני תחילת עבודת הַקֹּדֶשׁ במשכן בית המקדש הניד הזמני שהוקם למטרה זו. מדובר בהסתגרות בטרם בוא הכהן ללשכה הנקראת פִּלְהָדְרִין (יתכן וזו מלה יונית המתארת מעין לשכה שבה מסתגר הכהן הגדול במשכן  או במקדש-(במסכת יומא). מכאן מתחיל סִפּוּר הַפָּרָה הָאֲדֻמָּה שעוד ידובר בה (במדבר י"ט) שנועדה לטהר באפרה את הכהנים שנטמאו. אלה הם ימי המלואים בהם מדובר שאהרן הכהן הגדול צריך לעשות, כדי  להקריב הקרבן שעליו להקריב ביום השמיני אחרי ההסתגרות או הַבִּדּוּד של שבעת הימים שנגזרו על אהרן ובניו שצריכים להיות שְׁלָמִים כלומר תמימים שאין בהם מום. (ט/א) מדובר באַיִל שהוא הקרבן שנקרא: "איל המלואים" והכונה ל"איל הַשְּלָמִים" (ח/כ"ט)  המסמלהשלמותשהכהנים כל העם צריכים להיות מצויים בה באותה עת. דבר זה מתרחש לאחר שנסתימה בנית המשכן אשר במשך כל שבעת ימי המלואים לא שרתה בו השכינה. דבר זה גרם לכך שהעם יחשוב  שמא הקב"ה לא סלח לעם על חטא העגל. משה עודד את העם כשראה אותו מדוכדך ואמר להם: וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כבוד ה' (ח/ו) כי אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (ח/ז) ותדעו שהקב"ה בחר בו ככהן גדול כי הוא ראוי לזה יותר ממני. זה לא נכר במנהיגינו כיום שאחד יפרגן לאחר ויאמר הוא ראוי יותר ממני. ברם משמשה עשה זאת נאמר: וַיָּרֹנּוּ , דהיינו הללו ושבחו את ה'. 

אם מאבדים תקוה כי אז גם אובדת האמונה.

כשראו בני ישראל את האש שיורדת מן השמים ואוכלת את הקרבן שִבְחוּ והללו את ה' ואמרו: ויהי נעם ה' אלהינו עלינו"(תהלים צ/י"ז) נראה כי לאחר הקמת המשכן אשר משה הבטיח שהוא מבנה מקודש ובו תשרה שכינת הקב"ה. כאשר לא יצאה אש מלפני ה' לשרוף את העולה ואת החלבים, לא האמינו כי זה אכן יתרחש, והנה ביום השמיני שרתה השכינה על המשכן: ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים .(ט/כ"ד) זה הדהים את העם כמו במעמד הר סיני והעם האמין בקדושת המשכן, ויפלו על פניהם וישתחו לו. והשאלה מה קרה עם שני בני אהרן נדב ואביהוא שאמורים הם גם להכנס למשכן ולהקריב את הקרבן שנצטוו להקריבו, ושנאמר להם להם כי גם הַקָּרְבָּן שהם מקריבים ישרף באש אשר תרד מן השמים ותאכל אותו כפי שזה שכבר קרה, אל כפי נראה נכנס ספק בלב בני אהרן כי לא העריכו עצמם מספיק ככהנים שעבודתם בקדש מקובלת על הקב"ה. מכאן שאמונתם לא היתה חזקה דיה, לכן הם  הכניסו אתם "אש זרה" אשר לא צוה אותם. (י/ב)  וכתוצאה מזה קרה הנורא מכל : ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (י/ב)  על ארוע קשה זה התרבו הפרושים והפרשנויות מדוע נשרפו בני אהרן שבאו לקדש את שם האלהים לעיני העם, ומצער יותר כי הם מתו מיתה משונה- נשרפו חיים לעיני אביהם ואחיהם ולעיני משה וכל העם. חכמינו ז"ל חפשו סיבה שתצדיק את המעשה הזה, למרות שאנו אומרים תמיד כי אם האדם  מת מפני הגיע זמנו למות, מכאן האמירה במות אדם זקן או צעיר: ברוך דין האמת. רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן , אלא  על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן, בלשון ימינו שמו עצמם יודעים הכל. אך רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש,שנאמר : יין ושכר אל תשת! אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם (י/ט) העיקר הוא לא להטיל ספק באמת ולא ביכולת הגבורה לעשות את הבלתי משוער ולא לנהוג כמו אותו עַזָּה, שהטיל ספר ביכולת הגבורה שלא לתת לארון האלהים להשמט וְלִפּוֹל ומהר לתמוך בו בעת הובלתו על צמד בקר. בכך גלה חוסר אמונה בכוח הגבורה שנאמר: ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל וימת שם.

מתן תוקף למיניים שמשה מִנָּה.

משה כבר שמע פעפ שאחד מבני עמו אמר לו:  "מי שמך שר ושופט עלינו" זה היה בראשית דרכו לנבואה. למוד נסיון עמד משה בפני העם והבהיר כי המנויים שעושה הם רצון הָרִבּוֹן והכונה לְרִבּוֹן-עולם באמרו: ואמר לעם כי: המנוי נעשה על פי הַדִּבּוּר, על פי אשר דבר ה' אליו. הנה כי כן  שורשיה  של שאלה המנויים למשרות השונות, עתיקת יומין בתולדות עם ישראל. המנויים למשרות צבוריות צריכה להיות לאלה שמוכשרים לכך מבחינת השכלתם ונסיונם  המעידים על פָּעֳלָם. לצערנו בימינו הדבר נעשה ברוב המקרים כדי לרצות את התומכים במנהיג. בכך גם הממנה עושה עַוֶל לעם שאמור להיות נהנה מפועלו של המתמנה שצריך להיות בַּעַל כִּשּׁוֹרִים לכך, ולא בעל קְשָׁרִים, ולא בניגוד להגיון ולא בניגוד לחוק ולסדר הציבורי הראוי, ההקפדה מונעת שחיתות ציבורית, במובן של "שמור לי ואשמור לך". משה בקש להסיר מעליו את האחריות למינוי אחיו ובני אחיו להנהיג את העם ככהנים. משה היה ער לדבר ונהג כאן כפי שנהג  בקשר לתרומות למשכן, הזדרז למסור דין וחשבון לעם ולהביא לידיעת העם מה עלה אז בגורל התרומות שנועדו להקמת המשכן (ראה פרשת צו), הפעם משה הזדרז לנמק כי המנוי לא נעשה לפי רצונו אלא לפי רצון הרבון דהיינו על פי הַדִּבּוּר במצות ה' אליו. אותה לשון מצאנו ברדת יעקב ובניו למצרים שם נאמר: וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. כי הירידה מן הארץ היא בבחינת נטישת הארץ שבדמים נקנתה כדי לתור אחרי נוחיות אישית, או אחרי קרירה-משרה. לבטיו של משה כי הוא ממנה לא רק מבני שבטו – שבט לוי, אלא גם בני משפחתו. לפיכך צריך לראות בהתנהגות משה את גדולתו וחכמתו. מכאן חכמינו ז"ל הקדישו לכך דברי תוכחה ואזהרות פן מקרה חריג זה של מינוי שעשה משה , יתן אות למנהיגים לנהוג כך.

איסור אכילת סוג של חיות והתרת אכילת אחרות  

מה ענין אכילה לתורה שַׁאֲלוּ חכמים והשיבו: זו בריאות הגוף של בני העם. כי כשהגוף בריא גם הנפש בריאה. התורה מלמדת את האדם שנוהג לאכול מן החי , לאכול את אשר איננו מזיק לאדם וגם לא מצער את החיה. כמובן יש רבים החולקים על סווג החיות כחיות טהורות  וחיות טמאות. אלא שמשמעות טהור וטמא כאן היא במובן, כשר לאכילה ולא כשר לאכילה. כי הרי אלהים ברא את האדם ואת החיה לחיות. אבל יש והחיה כמו האדם אוכלת ונזונה מאכילת חיות אחרות. כגון  הדג ניזון מאכילת דגיגים אחרים התרנגות מאכילת תולעים וחיות השדה טורפות חיות אחרות החלשות מהן לקיומן, וכך מתקים היקום, גם האדם ניזון ממזון שמצמיחה האדמה וממיני חיות שהתירה התורה אכילתם למחיתו. התורה הבחינה בין חיות טורפות ונזונות מחיות אחרות לבין חיות הנזונות רק מן הצומח. וזה לא כלל גורף, כי הרי הגמל, והסוס, והחמור, אינם אוכלים טרף אף על פי כן נאסרו לשחיטה לאכילה, כי הם נועדו לשרת את האדם. המושג "טמא" מהוה הגדרה שבאה להבדיל בין חיות שאין שוחטים ואין אוכלים בשרם לאלה שכן שוחטים ונזונים מבשרם. רק החזיר יוצא דופן, כחיה האסורה במגע ואף במבט למרות שהוא אינו חיה טורפת וניזון כמו חיה מסוגו : הסוס, החמור והגמל וכדומה. יש עוד מצוות המוגדרות על ידי הגויים כתמוהות, כגון האסור ללבוש צמר ופשתים יחדיו, או האיסור לזרוע שדה כלאיים, או רתימת שור וחמור יחדיו בחריש ועוד צוויים כביכול תמוהים בעיני הגויים. רש"י התיחס לתמיהת הגויים באמרו:זאת חֻקָּה (להבדיל מחוק) כלומר "זה ראה וקדש". כיום יש הנוהגים כדעת הנצרות שקבלה עליה את הברית הישנה היא התורה, ובה יש איסורים אלה, אך שינתה כללים אלה בברית החדשה, בנמקה זאת כך: חשוב יותר מה שיוצא מן הפה ממה שנכנס לפה, אלא שהתורה מזהירה מפני שניהם.

כֹּל הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר אֱלֹהֵי עוֹלָם בָּרָא

הוּא אָסַר וְהוּא הִתִּיר מּפְּנֵי כֹּל  צָרָה

אַךְ בִּבְלִי דַעַת כֹּל הַצִּבּוּר בְּתֵבֵל פָּגוּעַ

וְאֵינֶנּוּ מְהַרְהֵר לְסִבַּת הַמִּפְגָּע וּמַדּוּעַ

לִקְרֹא בַּ"שְׁמִינִי"שָׁם יָדוּעַּ

בְּאֵין אֹמֶר וּבְאֵין דְּבָרִים מוֹפִיעַ נָגִיף

הוֹפָעֲתוֹ אִלְצָה עוֹלָם  דְלָתוֹת לְהַגִּיף

עַד  עֲבוֹר  זַעַם וְהָעוֹלָם יְהַרְהֵר שׁוּב

שֶׁנָּכוֹן לָאַסּוּר וְלַמּוּתָר לִהְיוֹת קָשׁוּב

עַד שֶׁיַּעֲבוֹר זַעַם לִבְלִי שׁוּב

מְצוּיִים כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת  עַל  הַגָּל

נְקַבֵּל  הַדִּין בְּרָצוֹן מִבְּלִי לֹאמַר חֲדַל

וְנִתְגּוֹנֵן  וּנְסַלֵּק  הַמְּאֵרָה לִבְלִי  שׁוּב

לָאַזְהָרָה הַט אֹזֶן גָּם הֱיֵה לָהּ קָשׁוּב

לִדְבָר טָמֵא וְטָהוֹר זֶה חָשׁוּב

The post פרשת השבוע שמיני appeared first on פוזיציה!.