בס"ד

שבת שלום קהל קדוש

                                                               סדר בחיי המדינה

                                                   דַּיָנִים הַפּוֹסְקִים דִּין בֵין יְרִיבִים

                                                   וּלְבִצּוּעַ הַפְּסַק שִׂים לְךָ שׁוֹטְרִים

                                                   אֵין אָדָם חָפְשִׁי חוֹטֵא נִשְׂגָּב וָרָם

                                                   דָּל וְאֶבְיוֹן עָשִׁיר וּבַעל שְׂרָרָה גָּם

                                                   הַכְּלָלִים  נִקְבְעוּ  לְאַפְיֵן  הַדַיָּנִים

                                                   שֶׁיִהְיּוּ יְשָׁרים גָּםלֹֹא יַכִירוּ פָנִים

                                                   שׁלֹא יְהֵא דִּין רַך לָאֶחֶד הַמתְנַשֵׂא

                                                   יִנְהַג בּעוֹמְדִים לפָנָיו מַעֲמָד שָׁוֶה

                                                   בַּל יאמר סִיסִמָאוֹת וְיַטֶה וְיַפְלֶה

                                                   יִתֵּן לַָּדל  וְלַעֲשִׁיר דִּין שָׁוה וְנִגְלָה

                                                   צדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף בַעֲשִׂיַּת הַמִשְׁפָּט

                                                   כּי קוֹל הַדָּל דָּל וּמְצַפֶּה לְצֶדֶק עַד

                                                   כִּי בְּמִשְׁפָּט צֶדֶק נִירַשׁ אָרֶץ לָעָד

                                                   כּי בָּעַמִים יִשְׂרָאֵל לֹא יוֹשֵב בָדָד

                                                   זֶה בַסֶלַע דָרַשׁ מֶֹשה שָׁם יֵחֱקַק

                                                   לִחְיוֹת לִכְלָלֵי  צֶדֶק שֶׁלא נִשְׁחַק

סדר בחיי המדינה בעשית ומשפט

משה חזה מראש כי חיי עם בארצו מבוסס על סדר חברתי . זה מקבל ביטוי בחיי צדש ובעשית משפט ולסכל מעשה עולה בין בני האדם. לא בכדי פןנה משה אל העל  באמרו להם : שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.אשר ה' נותן לך לשבטיך (טז/יח) כי התנהגות העם בינו לבין עצמו מקנה כוח לעמוד מול אויביו שארבו לו בחוץ ובפנים . צריך להטות אֹזֶן לאזהרות מפני עוות דין ופגיעה בחפים מפשע ולאטום אָזְנָיִים בפני דוברי שקר מסיתים זורעי פחד ואימה. ברם כאן לראשונה אומר משה לעם :  שום תשים עליך מֶלֶך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אָחֶיךָ….לא תוכל לתת עליך איש נכרי..(יז/טו)  מה מצא משה לצוות על המלכת מלך על ישראל כי ידע שזה התהליך ברב העמים לשים עליהם מלך שיעשה סדר בממלכה. וזאת לעשית סדר בין האזרחים שמורגלים במנהיג שעומד בראשם. על המך להיום מבני ישראל עושה למען הבריות לא לשים עליך מלך זר כי הוא שמע את דבר ה' בהר סיני והוא שינהג בבני עמו כפי שנהג משה לקיים חוק ומשפט וסדר חברתי כאמור: צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ (טז/כ) . כי רק בעשית צדק ומשפט יובטח קיומה של המדינה. להשגת מטרה זו, על מנהיגנו לסלק את הָאֶגוֹ – הָאָנִי כפי שעשה משה ולתת לקרבניט המתאים להוליך את העם והמדינה בדרך בטוחה אל המנוחה והנחלה. כל אלה ניתן לעשות כאשר רוח העם  איתנה.  מתברר מלשון הפרשה כי הצלחתנו בישיבה בטוחה בארצנו, אפשריים ובטוחים רק כאשר מעשינו יהיו מושתתים על חוק ומשפט ועל עשית צדק. הפרשה מעמידה בפני הקורא והלומד סדרי שלטון ומשפט, בכל הנוגע לדרך ולאופן ניהול עניני  המדינה ועניני העם שבקרבה.  משה הוסיף בנאומו לעם לצטט  את דברי ה' ואמר: כי ה' צוה על מינוי שופטים שישפטו את העם ויתנו פסקי דין בתחום האזרחי בעיקר וצוה למנות שוטרים שיוציאו לפועל את פסקי הדין שמוציאים או נותנים שופטים אלה.  גם בדיני נפשות יכול סנהדרין לפסוק להלקות ולהעניש ולבודד ולגרש ולעתים רחוקות יכול לתת פסק דין מות,  אולם יהיה זה נטול  ערך אם פסקי הדין שינתנו לא יבוצעו. הביצוע הוא בלשון ימינו ה"הוצאה לפועל" או בפלילים על ידי כליאה בבתי כלא, אזי לא עוד כל דאלים גבר וכל איש הטוב בעיניו יעשה.

המציאתת מול החזון הכזיבה

אכן התקים בארץ שלטון עצמי של ישראל והעם ראה צורך בכך, למרות דעת שמואל הנביא שסרב למנו מלך על ישראל באמרו: ה' הו מלך מלכים והוא ינהגנו . כל שצריך לשים : שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (טז/יח)  כאשר העם יכנס לארץ וילחם כדי לרשת אותה,  אלא שצורה זו של שלטון, התקימה כשלטון עצמי בארץ המובטחת,  כשקמה ממלכת ישראל והתפצלה גם ממלכת יהודה ובגלל חלוקי דעות התפתצלה לשתי ממלכות. זה החליש את הָאֻמָה וזה גרם לכובשים זרים זה אחר זה להחריב את ירושלים ולשלוט במקום עם ישראל  אלא שכובשים אלה . התחלפו הרומאים  הצלבנים, הפרסים ולבסוף הערבים שבאו מן המדבר . שפשטה על כל ארצות האזור והגדולה והעצומה שבינהים היתה האימפריה העותומאנית ששלטה בארץ יותר מארבע מאות שנה. מצב של העדר ישות ממלכתית בארץ נמשך כאלפיים שנה, עד חידוש קוממיות ישראל בתקופתנו הנקראת: שיבת ציון או בקיצור הציונות. אולם למרות שהמסגרת המדינית נחרבה ולא היתה קיימת כלל, מערכת המצוות וחוקי התורה נתקימו בזכות חכמי ישראל ז"ל. מצוות אלה הלכו והתחזקו מעבר לממדים שנודעו בתקופת מלכות ישראל. לא היה חשוב היכן ישבו יוצאי ממלכות ישראל ויהודה שכנויים שהיה  "ישראל או בני ישראל" הלך ונעלם ובמקומו העמים נתנו לשארית ישראל כינוי "יהודים" כלומר מגורשי ממלכת יהודה.  למרות שעבר על חרבן יהודה מאות בשנים.  עמנו אמץ את הכינוי הזה שכל קיומו מבוסס על קיום מצוות התורה . מצוות אלה –שהם החוקים והמשפטים שהיו  בממלכות ישראל בארץ ישראל, הפכו ליהודים יוצאי ממלכות ישראל ויהודה  לדת שאין להפריד בין  ההשתיכות המדינית  לההשתיכות האמונית. אנו עדים לכך שכל יוצאי ארץ ישראל במקומות מושבותיהם קימו את אשר צוה משה לעשות. לקיים את החוק והמשפט גם בלי מסגרת מדינית של עם ישראל, קימו את הדין מרצון. הבולט שבמצוות אלו : תורה אחת, אמונה אחת ואל אחד , יחד עם שמירת השבת וקיום מועדי ישראל והשמירה על השפה העברית העם.  

ההצמדות והדבוקות בחקי ה' שמרו על ישראל

כי לא אמצו את מנהגי כנען המכונים תועבות הגויים ההם (יח/ט)  הושם דגש שלא לשאול באוב וידעני  ודורש אל המתים, כל אלה הם הבל הבלים.  כל שעליך לעשות אומר משה בשם ה' : תמים תהיה עם ה' אלהיך. (יח/יג)  לא בכדי מובאים הדברים בפרשה זו, כי ישראל עומד להכנס לארץ שבה העבודה הזרה שולטת ולכן באה האזהרה לישראל פן ילמד לנהוג מנהג הגויים  ולהאמין במנחשים ומגלי עתידות ורואים בכוכבים המספרים דברי הבל מהרהורי לבם. ונוהגים כיודעים בנעלם ובנסתר וקובעים גורלות, מי לחיים ומי למוות ומי לָעֹשֶׁר ומי לָעֹנִי  מי תלד ומי תשאר עקרה. דברים אלה לא רק שהם אמונות טפלות, אלא הם בגדר אחיזת עיניים ורמאות מכוונת להפיק תועלת לעושה אותם. כך מסכם את הדברים גדול הפוסקים וההוגים  הרמב"ם בספר המדע שלו במשנה תורה והרי ציטוט דבריו: "ודברים האלו דברי שקר הם , והם שהטעו בהם עובדי-כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שֶׁיִּנְהוּ אחריהם." ומוסיף הרמב"ם, להבהיר במאמרו כי אסור לישראל  החכמים וְהַמְחֻכָּמִים להתפש בהבלים אלו. והלא נאמר: "כי  לא-נַחַשׁ ביעקב ולא-קסם בישראל". (במדבר כג/כג)  כל שצריך להיות "תמים תהיה עם ה' אלהיך" (יח/יג ) . אל תפנה לַמְּתַוְּכִים בינך לבין אלהיך, פנה בתפילה ישירה בלב תמים  אל הקב"ה במישרין ועתור אליו אז תִּוָּשַע . בעיקר בתקופה זו מרבים להזקק למתים עד כמעט האלהתם הרמב"ם רואה בהזדקקות למעמידי פנים אלה כעובדי עבודה זרה. והלא אמר ה':  לא יהיה לך אלהים אחרים על פני,(ואתחנן ה/ו)  לא כל שכן אדם בשר ודם שמעמיד עצמו כאלהים יודע הכל. וכך נתן לסכם דברי הרמב"ם בענין זה: יש אלהים והטבע שאלהים בראו ואין אדם על טבעי כאלהים. אין צכוח על טבעי לא קיים כלל.                                  תְּמֵהִים אָנו מָה יִקְרֶה וְיַעֲלֶה בְּגוֹרָלֶנוּ

                             כַּאֲשֶׁר הָאֱמוּנָה בְּכוֹחַ עֶלְיוֹן תֵעָלֵם לָנוּ

                             כַּאֲשֶׁר יֹאבַד הָעִיקָּר וְנָתוּר אַחַר זָרִים

                             כִּי אָז לֹא יוֹעִילוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים בַשֶּׁעֲרִים

                              כְּשֶׁאַחֲרֵי פְּרִי בְּאוּׁשִׁים נֶלֵךְ כְלֹא חָשִׁים

                              שֶׁהִבְאִישׁוּנוּ  בִּפְנֵי ּעַמִים מִמֶנּוּ נְחוּתִים

                              כּי הָעָם נָחוּשׁ  שֶׁהַצֶּדֶק מֵת וְהַכֹּל  הָבֶל

                              קוּם הַשְׁכֵם  לַסְּלִיחוֹת לַעֲתֹר וּלְהִתְפַּלֵּל

                              עוּרָה עוּרָה יִשְׂרָאֵל וְחַדֵּשׁ  יָמֶיךָ  כְּקֶֶדֶם

                              עוּרָה עוּרָה יִשׂרָאֵל  ולסליחות   הַשְכּםֵ

                              אֵין הֶבְדֵל צַדּיק וְרָשָׁע כֻּלָנוּ יַחְדָּיו נִוַּשָׁע

                              בַּל נֶחַפּשֵ סִבָּה אוֹ מְסוֹבֵב צָדִּיק אוּ רָשָׁע

                              יֵשׁ תִּקְוָה גָּם בְּאִחוּד וּבְאַחְוָה כֻּלָנוּ נִוָּשַׁע

The post דרשת השבוע שֹׁפְטִים appeared first on פוזיציה!.

הַר הַבְּרָכָה גרזים הַר הַקְּלָלָה עֵיבָל

 גָּם לְהַגִיעַ  אֲלֵיהֶם  דָּרוּשׁ רָצוֹן וְעָמָל                                                          

 זאת אזהרה מאת ה' בְּטֶרֶם הוֹרָשָׁה

  לֹא בִּכְדִּי  מַזְהִיר ה' יִשְׂרָאֵל בַּפְּרָשָׁה

לֹא בִּכדִּי נֶאֱמַר כִּי בִידֵי האדם  הַדָּבָר

וּמְלַמֵּד הַסּוֹטֶה מִן הַדֶּרֶךְ כּוּפֵר בָעִקָּר

מִכָּאן  הַדֶּרֶךְ סְלוּלָה וְנוֹתָר רַק הָרָצוֹן

לִבְחוֹר בֶּבְּרָכָה בִּגְרִזִּים  וְלִהְיוֹת חָסוֹן   

ועוֹד דָּבָר קָטָן לָשִׂים סְגוֹר וְנֹאמַר הַס

לְבַל אוֹיבֵינוֹ יַעַשׂוּ  מִמֶּנּוּ לָהֶם  מִתְרָס

נָשׁוּב אֶל דִבְרֵי חֲכָמֶנוּ ז"ל  לָנוּ הִצִיעוּ

                                                            וּמְחָרְבַיִךְ וּמְהָרְסַיִךְ  שֶׁפֹּה  מִמֶּךְ יֵצֵאוּ

בפתח הכניסה לארץ לרשתה חוזר משה וצזהיר

מדברי משה עול תנאי שאומר אותו בפתח הכניסה לארץ לרשתה. זה היה על ירדן ירחו , כאשר הוא יודע כי נגזר עליו לא להכנס עם העם לארץ. הפעם כמי שחוזה את התנהגות העם כאשר ייטב להם, מזהיר את העם כי ההליכה ברוח התורה שנתנה לישראל ייטב להם ואילו אם יסורו מן מן הדרך ועובד עבודה זרה, הרי הוא סר מכל הדרך שנטוו עלידי בני ישרל נמאצם ממצרים עד בואה לגבול לפתח הכניסה לארץ מה אמורים ישראל לשנן לעצמם ברשתם את הארץ לא לעשות מעשה העמים שימצאו בארץ , לא יעשו פסל ומסכה .  לכן מביאם בדבריו תחילה אל הר עיבל הוא הר הברכה כאשר ההר ממול הוא הר גריזים המסמל הר הקללה משה מרגיע את ישראל לבל יכנעו לתושבי הארץ ויעשו להם פסל ומסכה ואומר להם אתם תעבדו את ה' והואיכרית ה' אלהיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם.(יב/כט)  כי ארץ כנען היא ארץ נחלתו של עם ישראל. אין כאן שאלה של כיבוש במושגי הדורות וימינו , כי מדובר בתקופה מלפני אלפי שנים, שרוב העמים והארצות נוצרו מנדידת עמים ממקום למשנהו ו"בסלקם" את תושבי המקום וּבְתָפְסָם את מקומם, והפולשים נהיו בעלי הארץ והילידים נתמעטו וחיו תחת חסותם של הפולשים שהפכו את ארצות הילידים ארצות נחלתם. היש מי שמרים קול כיום בקשר  לארצות אמריקה הצפונית והדרומית ומרחבי קנדה שמצפון להן או  גרינלנד? עמים שונים נדדו ממקומות  מושבותיהם פלשו לארצות אלו ודחקו את תושביה האינדיאנים והם נהיו לאדוני הארצות.  אותו תהליך התרחש באוסטרליה, ובניוזילנד. גם כשמדובר בארצות השכנות לנו אשר כיום נקראות ארצות ערב , הן היו ארצות הגירה ונדידת עמי המדבר אליהן ממדבריות ערב ומעבר לים. הם העלימו את האשורים והארמים והפיניקיים והפרעונים והפכו לאדוני הארצות האלה. לולא היה מדובר בעם ישראל שהוא עם עולם, גם ארצו היתה הופכת לארץ של הפולשים (הפלשטינים) שבאו מעבר לים וממדבריות ערב ומארצות שכנות. אלא שעם ישראל חי וקים ולא נתן לזרים להשתלט על כל ארצו. כשם שאין עורר ומערער על קיומן של ארצות ועמים בכל קצוי תבל, כך גם אין אֻמָּה הרשאית לערער על זכותו וקיומו הפיזי של עם ישראל בארץ ישראל ארץ נחלתו . הוא נלחם עליה בימי משה ויהושע ונלחם עליה עד ימינו אלה ומביס כל חורשי רעתו.

משה מבסס את ישיבת ישראל בארצו בקיום חוק ומשפט

משה החוזה את העתיד מסכם דברין בשני דברים מהותיים שישמרו על קיום ישראל בארצו. והוא מסכם אותם בהגדרות ברורת, הדרך החאת רעה ומביאה קללה וכליה על העם ווהאחרת טובה וומביאה עמה ברכה . הבחירה בין שתי הדרכים היא וזה על הארץ בהשג יד ולא בשמים בָּחַר בדרך הטובה זָכָה לברכה ולחיים טובים, בָּחַר בדרך הרעה לָקָה בקללה ובחיים רעים. כל שעל העם לעשות לבחור בטוב בברכה וּלְמַסֵּד את הטוב בְּחֻקָּה  שלפי מהותה היא חוק יסוד אותו ראה וקדש . ומשה פותח בעיקר הָעִקָּרִים מבין שלוש עשרה העקרים (שהרמב"ם רכז ותמצת אותם) . האמונה בה' והסתלקות מכל עבודה זרה, שלא ללכת: אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם.(יא/כח) ובכדי שלא יתפתה העם להאמין בהבלי הגויים צוה משה לנתץ את מַצֵּבֹתָם ואשריהם ואת פסיליהם לְגַדֵּעַ. כי אם אלה ישארו עשויים הם להטות את העם ללכת אחריהם , כפי שעשו בחטא העגל ובמואב בבעל פעור והוסיף ואמר: עליכם לציית לאלהיכם ולעבדו במקום אשר יבחר בארץ ולא כמו הכנענים על כל גבעה או תחת כל עץ רענן. הזבחים והקרבנות יעשו במקום בו יבחר ה' והוסיף להזהירם: לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים היום איש הישר בעיניו יעשה(יב/ח) כיון שהעם עדין במדבר ולא בארץ נחלתו נהג: איש הישר בעיניו יעשה(יב/ח)  למרות קיום המשכן. לכן משה אומר: כל עוד לא הגעתם לנחלה , כלומר למקדש בירושלים , אתה עתידים להגיע למנוחה כחנית ביניים בשילה שם יוקם המשכן שאתם נושאים אתכם ובו תעבדו את ה' אלהיכם . הדגש על קיום  החוק והמשפט . כמובן משה צדק לכל ארך הדורות. נשאלת השאלה איך ינהג ישראל בתושבי הארץ הכנענים כאשר יכנס אליה. בפרק הבא נעמוד על שאלה מוסרית זו קשה לישראל כי תורתו מבוססת על שמירת חיי אדם ישראל יהא זה זר.

התשובה לשאלה שהועלתה בכל הנוגע לעמי כנען                                                                                מלשון הכתוב ברור כי נשאר בארץ חלק מעמי כנען בתורה , זאת לצדים אנו מן הכתוב : לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה (יד/כא) לגר . מכאן שנשארו חלק מעמי כנען בארץ ואף היו חלק מהמשפחה ברגת גר כי לא קימו את כל מצוות התורה שישראל נתחייב בהם , כגון מצות חג השבועות נאמר: ושמחת לפני ה'  אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדיך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר… (טז/יא) ושוב הגר מופיע כחלק מתושבי הארץ מכאן שהוא לא נכחד. ברם נדרש מהגר שאיננו חלק מעם ישראל לקיים מצוות בסיסיות שהיו כל העום אמץ אותם כחובות שיש לקים אותם. במקורותינו הם נקראים שבע מצוות בני נח כי אלה מצוות מקדמת דנא בטרם ניתנה תורה לעם ישראל או לכל עם אחדר והן:  1. הושבת דַּיָּנים לדון דינים שבין אדם לחברו. 2.  אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור כלומר איסור לקלל)). 3. אסור עבודה זרה. 4.  אסור גלוי עריות. 5.  אסור שפיכות דמים. 6.  אסור גזל. 7. אסור אכילת איבר מן החי. ושוב גם כאן מוזכר האיסור שהוטל על ישראל הוטל על הגר. כי רק מי שמקבל את האמונה באלהים זכאי גם ליחס של שוה בין שווים. משה חוזר ושם את הדגש על קיום תרי"ג המצוות שבתורה, הן אלה שבכתב והן שבעל פה שישראל חייבים בהן. ובתורה עצמה ניתן יחס מיוחד לגרים (כזרים המתגוררים בארץ) כפי שיש לנהוג ביתום ובאלמנה מבני ישראל. אולם כשם שנתנו זכויות לגרים כשווים עם ישראל, כך הם חייבים הם לקבל ולנהוג לפי העקרונות המשמשים את עם ישראל בארצו דאז ובמדינתו דהיום.  עקרונות אלה הם תנאי לישיבתם של הַגֶּרִים הַגָּרִים עמנו כאן מצד אחד, ומצד שני אם יחתרו תחתנו ויתנו יד לשונאינו להכחידנו וְיִכְפְּרוּ בזכותה של ישראל על ארצה , הרי אלה שני הפכים שאינם יכולים  לדור בכפיפה אחת.

המותר להקריב את הפרט למען הכלל

אמנם הפרשה אינה עוסקת במלחמה ובהקרבה בעת מלחמה, אך כיון שהעם הנאסף בקרבת פתח הכניסה לארץ, מוכן וערוך למלחמה עליה, עולה שאלת הקרבת הנפש בקרב.זה עלה כבר במקרה של בני גד ובני ראובן שם אמר משה: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (מטות לב/ו). אין מדובר כאן בהקרבת ממון   לאחרים, אל עולה שאלת הקרבת הנפש להצלת חיי אדם אחרים. שאלה זו העסיקה ומעסיקה את עמנו לאורך הדורות, בעיקר הקרבת הנפש, למען כיבוש הארץ כמלחמת מצוה.  במלחמת מצוה מקריבים את הנפש להצלת הרבה נפשות, זה אשר אנחנו אומרים הקריב את נפשו על מזבח הָאֻמָּה.  אותו דין יחול גם אם עם ישראל יכבוש את הארץ וישב בה. אם יקום אויב ויכריז עליו מלחמת הַשְׂמֵד, ההקרבה היא הדבר הנכון שצריך לעשותו. לא כך הדבר במלחמה שאין בה כדי לסכן קיום העם, שזו היא מלחמת רשות שנועדה להרחיב גבולות הארץ, אף על פי כן המצב יהיה שונה בענין הִַּסִּיָג האמור,  כאשר הלוחם נמצא בקרב במלחמת רשות ונתנה לו הפקודה על ידי המפקד להלחם ולהקריב, אין הוא יכול להסס, עליו למלא את הפקודה ובלבד שתהא זו פקודה חוקית ונועדה למנוע  פגיעה רבתי בנפש של לוחמים או תושבי הארץ. ובענינא דיומא עמנו בחלקו נמצא תחת אש חיה שמשלחים בנו שליחיו של השטן הפרסי בדמות חמס ,או הסורי בדמות חזב-אללא , וכאשר אלה מצהירים קבל עם ועולם שיש בכוונתם לחסל את מדינת ישראל ולהעלימה מן העולם, (על כך נהגוקדמוננו בארם צובא לאמר "עפר בעיניהם", לאומרי דברי שטנה כאלה) לית מאן דפליג שההקרבה שגילו  לוחמינו, היתה לשם הצלת נפשות ומניעת מות המוני לא היה אפשר בלתה. אלא שבמצוה זו (האִסְתִּשְׁהַאד) שמשעותה אצל המוסלמים קִדּוּשׁ הַשֵּׁם נוהג האיסלאם לעשות בה שימוש מעוות ואכזרי כאשר משלח אנשים תמימים להתאבד- למות ולהמית אחרים חפים מפשע. אין ספק שהאסלאם עוות בקוראן שלו את דברי התורה ממנה הוא העתיק את משמעות מלחמת מצוה – ג'יהאד בעותם את משמעות המושג הלקוח מן התורה .יחד עם זה תורת  ישראל רואה בגר "זר" זה קבל ביטוי בדין  שחרור העבדים כשמדובר בעברי דינו שונה מעבד גר או זר. עבר זה זר משתחרר כאשר נפדה מעבדותו על ידי אחר , לא כן עבר עברי. שהוא משועבר לפדיון חובו עד תום שש שנים ובשביעית יוצא חפשי חנם. לא די אלא נאמר עוד : פָּתֹחַ תפתח את ידך. ומוסיפה התורה עוד לקבוע: העבט תעביטנו , הענק תעניק לו, נתון תתן לו.  רש"י מסביר את משמעות כפל הלשון, במצוות האמורות כי כל מצוה שיש  עמה כפל  לשון, פרוש הדבר  שיש לחזור על עשיתה זה אשר נוהגים בעבד עברי כובד לכל דבר שפורע חובה בשנה השביעית לא כן הגר הגר בתוכנו. .    

                  אַשְׁרי הָעָם שֶׁיֶּשׁ לוֹ תוֹרָה גָּם הוֹלֵךְ לְאוֹרָהּ

                  אֵינוֹ רוֶֹעה בְּשְׂדּות זָרִים והולֵך בְּדֶרֶךְ יְשָרָה

                 הַעֲפָּלָה להַר עֵיבָל נוֹעֲדָה לְחַזֶּק   אֱמוּנָה

                 לְהַעֲפִיל לָהָר בתִשׁוּקָה רַבָּה  עם תְּבוּנָה

                 כִּי זֹאת בְּחִירָה שֶׁשָׂם ה' בִּפְנֵי  עָם  עֶבֶר

                 גָּם  אם כֹּוֹשְׁלִים בַדֶּרֶך  לָקוּם  וּלהִתְנָעֵר

                 לִזְכּוֹר אֵין קִּיּוּם לָעָם בְּאֵין צֶדֶק בַּמִּשְׁפָּט

                 לִהְיוֹת גָּלוּי בִֹפְנֵי ה' כִּי אֵין מִפָּנָיו מִפְלָט

                      וְכֹל הָעִקָר עֲשִׂיַּת צֶדֶק בַּמִּשְׁפָט

The post פרשת השבוע ראה appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש                          

הִתְחַיְבּוּת חַד צְדָדִית

יִשְׂרָאֵל נִדְרַשׁ לִשְׁמוֹע  וְלֹא לְהַרְהֵר

כִּי דִּבְרֵי אֱלֹהִים הֵם צָו עַל יִשׂרְאָלֵ

בְּרַם  הַמְּקַיֵּים הַצָּו  נִקְשַׁר  לַבְּרִית

וּבְכַךְ זוֹכֵה לְבִרְכָּתוֹ אֲשֶׁר לוֹ הוֹעִיד

ה' הָרִבּוֹן שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם בְּרוּאָיו

הַכֹּל נָתוּן  לָנוּ רַק  לִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו

לַעֲשׂוֹת חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת אָדָם לְזֻלָּתוֹ

לֹא נִדְרַשׁ לָתֵת מְעֶבֶר לְקִיּוּם מְצְוָתוֹ

לַעֲשׂוֹת  זֹאת בֶּאֱמוּנָה מִכֹּל הַנְּשָׁמָה

לֹא  לְצַפּוֹת לִתְמוּרָה לַעֲשׂוֹת לִשְׁמָהּ

גַָָּמַלְתָּ חֶסֶד לַזֻּלָת בְּרָצוֹן וְלֹא כְּחוֹבָה

אַף  אִם הַנֶּחֱסַד נִתְגָלה  כְּפוּי טוֹבָה

זֹאת  הַבְּרִית שֶכָרַת ה' עִם יִשְׂרָאֵל

קַיֵּם מִצְוָתוֹ גָּאוֹל תִּגָּאֵל

ּאלהים איננו צד להסכם הוא מכתיב

הברית עם אלהים אינה חוזה בין צדדים שווים. אין כאן חובת ההשכמה הדרושה בדיני חוזים  היא בבחינת תכתיב מאת ה' על עמו ישראל. כי ישראל שמע בסיני דבר ה' שדבר אליו וישראל אמר : נעשה ונשמע, לא התנה קבלת מרות ה' קודם בשמיעה ושקילה והחלטה, הוא קבל ללא תנאי דבר ה' בהקדימו עשיה לשמיעה . לא מוצר כאן הסכם בין צדדים שווים אלא צד אחד עושה בלי להרהר ובורא עולם מצוה . לא בכדי ה' אִמֵּץ את ישראל כעמו מכל העמים עלי אדמות לפי חז"ל ה' הציע לעמים את התורה ודחוה לא נהגו כישראל לא נהגו ב"נשמע ונעשה" . מכאן חוזרת התורה ומזכירה לישראל כי קבל עליו לשמור את הברית . על העם לשמור על מצוות התורה בטוב וברע לו וביחוד כאשר העם מוצא עצמו חי ברוחה באה התורה ומזכירה לו את הברית שנכרתה עם ה' בסיני . קיום הברית על ידי ישראל היא תנאי בל יעבור בטוב וברע והקב"ה תלה הכל באדם כפי שזה קבל ביטוי  בפרשת עקב , ללמדך שהכל תלוי באדם ולא באלהים. קיום הברית מוטל על האדם ולא על הקב"ה .  בל נחשוב ששמירת הברית כרוכה בקבלת שכר על ידי מי ששומר עליה והולך לפיה. עצם קיומה הוא השכר שהאדם זוכה לו בקים את הברית ישראל נשכר בקבלו את התורה ובעשותו הכל לקיים את תרי"ג מצוותיה. המתעלם מהברית שלו עם אלהי ישראל וסבור כי יש לו אותה בטוחה טועה ומטעה את עצמו לכן אין בן חורין להפר הברית. הפרת הברית מוציאה את האדם מברית אלהים אתו. ואם מקים את הברית מתקיים גם הכתוב: ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירושך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לךְ (ז/יב,יג)  הברית היא בעיקר נתינת ארץ ישראל לעם ישראל, והזכות שנתן הקב"ה עליה לישראל ובעיקר הזכות לשבת בה ולהתנחל בה, כדי להפיק ממנה את אמצעי המחיה. מן החי והצומח . הברית איננה מגנה על ישראל אם הוא מפקיר את הארץ ובז לתורה ולמצוותיה . יכול ישראל לאבד את הברית ולאבד גם את מה שנתנה לו הברית הזאת את הארץ הטובה. הקנית הזכות על הארץ לישראל קוממה עליו עמים נרגזים, חורשי מזימות כדי לעקור אותו ממנה. ואם ישראל לא יקים הברית הזאת הוא עלול לאבד הזכות עליה, על כל המשתמע מכך, לא בכדי תמיד קימי עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם כאשר שומרים נאמנות לברית שכרת עִמָּנוּ.

עשית מצוה לשמה

חכמינו ז"ל הקפידו על עשית מצוה לשמה ולא על מנת לקבל שכר , לפי הכלל האומר: שכר מצוה, מצוה. ויש עוד עצה טובה שניתנה לאדם האומרת: המתחיל במצוה עליו לגמור אותה ואם לא יגמור אותה ויבא אחר ויגמור אותה היא תזקף לזכותו של מי שגמר לעשות המצוה. זה שקרה שבעלאת עצמות יוסף  זכו במצוה ישראל כי משה שעשה זאת לא נכנס לארץ עם בני ישראל. וטוב שעשית מצוה זו תעשה בצנעה עשיתה בגלוי גוררת שבח ותודה לעושה המצוה, וזה נחשב כמתן שכר על עשית מצוה. אין הדבר הזה דומה למילוי חובת הממשלה כלפי אזרחיה בעשית מעשים שיביאו רוחה על אזרחי המדינה, זו חובתה ויעודה היא איננה בבחינת מילוי מצוה של לא נתחיבה בה הפרשה עוסקת בקיום תרי"ג מצוות הן אלה שנעשות אגב עשיה והן אלה שמתכונים בעשיתן כמדי פעם לא ניתן לדלג על המעשה היפה המבטא את עשית המצוה לשמה ולא על מנת לקבל שכר. תמיד טוב לחזור ולהזכר בה כי היא מכניסה רטט בלב.

מעשה במלך שרצה לראות צאן מרעיתו אם הם מקיימים את החוק והסדר בלב שלם, לכן התחפש המלך כאחד העם,ויצא בכונה להיטיב עם צאן מרעיתו,  עם  מי עושה מצוה לשמה עד תומה.  המלך הגיע בערב שבת לעיירה יהודית מחופש כעני חסר כל. פגש בראש הקהילה בדרכו  לבית הכנסת לתפילת ערבית של  שבת, אך כיון שהמלך נראה עני, ראש הקהילה האמיד התעלם ממנו.  בתום התפילה ראש הקהילה התחמק והלך לביתו. בין המתפללים היה אדם אחד שבגדיו לא העידו עליו כבעל אמצעים, משראה את המלך המחופש הזמין אותו אל ביתו לעשות את השבת עם משפחתו. המלך המחופש נענה להזמנה  בחפץ לב  ונכנס לבית המארח העני בברכו את בני הבית בברכת שבת שלום. התישבו האורח ועשרת בני הבית סביב  השולחן.  אחרי הקידוש הגישה אשת המארח  העני  את הארוחה , אלא שהתפריט  היה דל מאד שכלל : לחם,  ירק גינה,  ודג אחד, האמור להספיק לכל בני המשפחה ולאורח. המארח ברך  המוציא לחם מן הרץ ושם בצלחת של האורח את החלק הארי של הדג ואילו הראש ושארית הדג חלק בין יתר בני המשפחה. המלך היה נבוך ובקש מהאורח שיפטור אותו מאכילת הדג  ולהסתפק בלחם ובירק הגנה.  אמר לו המארח:  השם שלחך אלי לזכותני בעשית מצוות הכנסת אורחים ואתה רוצה למנוע ממני  לגמור אותה? אנא אכול את הדג  והשם יגמול לך מחסדיו והוסיף   אל נא יצר לבך עליך, בני המשפחה ישמחו לזכות אף הם במצוה  ויסתפקו בשארית הדג. המלך אכל ושבע  והדג בצלחתו לא פחת. אמר לו המארח לאורח הראית הגם הבאת ברכה לביתי וגם זכיתני לגמור מצווה.  בצאת השבת אחרי ההבדלה,  הלך האורח לדרכו  כשהמארח מלוהו ומתנצל על כי לא היה יכול לכבדו בארוחה טובה יותר בגלל מצבו.  לא עברו ימים והנה העני מקבל זימון  להתיצב בפני המלך. תמה העני ואמר לעצמו: מה כבר עשיתי שאני מובל אל המלך.  בהכנסו  לפני המלך  הרים ראשו והנה עיניו הרואת. מולו יושב  האורח שהתארח אצלו בערב שבת ובשבת. שפשף עיניו שמא אינו רואה היטב, אלא שזו היתה המציאות.  רצה העני להתנצל בפני המלך על שלא  עשה די, לכבודו בהתארחו אצלו, הסה אותו המלך ואמר לו:  לו רבים נהגו  כמוך, עושים מצוה  בצורה מושלמת כהלכה מבלי לצפות לגמול עליה פרט  לעשית המצווה לשמה , לא היה דל ואביון בממלכה. היטבת עשות בני,  לכן אני שמך בארמון  המלך כמארח  וכל מחסורך עם בני משפחתך עלי.   

אשרי אלה המקבלים שכרם בעולם הזה בזכות עמלם.

בודדים הם בחיי יום יום המקבלם עָשְׁרָם בזכות עמלם. ואוי לאלה שמתעשרים על חשבון טובות שעושים לבעלי שליטה ועשירים שבימינו מכונים הטייקונים. לא בכדי נטבעה לשון חכמים בדבר שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו. דבר זה נכון כאשר הזוכה למצוה ללא תמורה לא אמור ה וא לתת תמורה על הלחם שנשלח על פני המים. לא כן אם נותן המתנה דהיינו המשלח לחמו על פני המים משלחו בתקוה כי יגיע ליעד לו צפה ביחוד לא לאלה שקובעים גורלות בממונם והונם. זה לפי פרשנות בחוקי ישראל נחשב בבחינת שוחד . היו דברים מעולם גם בתולדות עמנו היו עשירים ומתעשרים והלוא אומרים: עשיר כְּקֹרַח  לא מצאתי מה היה מקור עשרו של קרח. לעניננו מתעוררת השאלה בפרשה מה עושה העושר לאלה  המתעשרים . עושר שבא בקלות הן על דרך הקשרים והן על הכונה נסתרת מצד בעלי שררה .מתברר כי לא תמיד הדרך לעושר היא דרך ישרה וכשרה לפי אמות מדה של חוק וסדר. עָשְׁרָם של אלה האחרונים ברשימה, מסמא עיניהם  ומשבש ראיתם, ומאבן לבם ואוטם אזניהם משמוע זעקת הסבל של הזולת. מצב זה זורע בקרב העם זרע של פורענות זרע רע. מתעשר מן הסוג הזה שוכח את אשר ה' צוה אותו לזכור: שוכח כי לא בכוחו התעשר אלא מדלותם של אחיו. המתעשרים מרוב עשר רם לבבם  ושכחו את ה' אלהיהם ( ח'/ י"ד) בעוד הנטל על שמירת הארץ והמלחמה עליה נופלת על שכמם של עמך ישראל  על כן אנו מוזהריםשלא ירום לבבנוונאמר הכל בזכות כֹּחִי ועֹצֶם יָדִי (ט/טז) ושלא נחשוב גם כי העושר או הכוח  לבדם, הם שמביאים תשועה לעם, בלי האמונה והדבקות במקור כוחו של עם ישראל בתורה ובמצוותיה אין ְעָצְמָתֶנוּ עצמה. צריך לנהוג בענוה כמשה שהיה עניו מאד מאד. הגאוה מוקעת כאן: אל ירום לבבך נאמר:  הֱיֵה שְׂפַל רוּחַ.  הפוסקים התלבטו אם מעט גאוה מותרת, רש"י מסכים עם מעט גאוה כשמדובר במחנך–תלמיד חכם שצריך שתהיה לו השפעה על תלמידיו ושלא יזלזלו בו. ברם פוסקים אחרים אמרו: "לא מינא ולא מקצתא ",  אף פירור של גאוה אסור שיהיה  גם למחנך, כי הוא אמור להיות דוגמא לחניכיו לכן מידת הענוה היא מדה שעליו להנחילה להם, על כן נאמר:  אל ירום לבבך.

                                                        לֹא בִּכְדִי נאֱמַר אַל  יָרוּם  מְאֹד לְבָבְךָ

                                                       הֶוֶה  צָנוּעַ גָּם אִִם ה'  מַעֲשִׁיר  אוֹתְךָ

                                                       עֵת לִצמוֹחַ וְעֵת לִנְבּוֹל הִזָֹהֵר פֶּן תִפּוֹל

                                                       לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן כֶּהֶרֶף יאֹבַד  לְךָ הַכּלֹ

                                                        הִזָּהֵר פֶן יָרוּם לְבָבְךָ לְהַכְעִיס וּלְהָבִיךְ  

       כִּי אֵין לַחֲזוֹת מָתָי גָּם עֲלֶיָך זֶה יַשְלִיךְ

                                                        שֶׁנֶּאֱמַר כַּטוֹב לִבְךָ בַּיָּיִן הִזָּהֵר לְךָ עֲדָיִן

      אַל  תְּמָהֵר לֹאמַר  אָנַחְנוּ  וְאַפְסֶנוּ  אַיִן

       כִי הֲרֵי אַתָּה פּהֹ רַק יְצִיר  אֱנוֹשׁ עֲדָיִן

       וְכִי רַק לְעוֹלָם קַיָּם הוּא יוֹשֵׁב  שָׁמָיִם

The post פרשת השבוע עקב התשפ"א appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש .                            

הַתְּחִנָה לַמָּרוֹם

הַתְּחִנָּה מְרַכִֶכֶת  לְבָב לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ רְבָב

לָחוֹטֵא וּמַחְטִיא  כְּמַעֲמִיד  פָּנִים  נֶחֱשַׁב

תְּחִנָּתוֹ לֹא תִּתְקַבַּל אֶלָּא אִם שַׁב לְמוּטָב

מוֹדֶה בְּחֶטְאו וְעוֹמֵר מוֹל בּוֹרְאוֹ  בַּר לְבָב

ֶׁ

גָּם אִם מֹשֶׁה לֹא חָטָא נוֹשֵׂא חֶטְא הָעָם

כֹי רַק אָדָם יָשָׁר וּבַר לְבַב מַנְהִיג מֻשְׁלָם

יֶשׁ בְּכוֹחוֹ לֲַעמוִֹד אֵיתָן בִּפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם

לֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמֹו מְיוֹצֵר הָאָדָם

כֹּל שֶׁרָצָה אִיש תם  וישר לבקש מהעם

בבואם לארץ בִלְעֲדַי להיות רְאויִים כְּעָם

דִּבְקוּ בּתּוֹרָה שֶׁקִִּבַּלְתֶּם בְּסִינָי כְּעָם נֶאֱמָן

כִּי בְּמַעֲשֵיכֵֶם יָקוּם וְבְיָדְכֶם תָּמִיטוּ חָרְבָּן

אחרית משה על הנהגתו שונה מן הצפוי

למות במדבר בפתח הכניסה לארץ שהובטחה לעם ישראל על ידי הקב"ה באמצעות משה זה היה ארוע  בלתי צפוי שצפה משה לקבל מאת הקב"ה על הנהגתו ועל היותו נאמן בכל ביתו, ביתו של הקב"ה וכנגד מילוי כל מצוות ה' שהטיל עליו הקב"ה.  עד הביאו  את ישראל אל פתח שערי הארץ שהובטחה לאבות הָאֻמָּה. להגיע אל ראש המעין צמא ולא לאפשר לו לשתות ממנו. הקב"ה גזר על משה למות בפתח הכניסה לארץ. הקב"ה שאמר על משה "נאמן ביתי" למעשה נוהג אתו בְּחֻמְרָה רבה ואפילו בהתאכזרות כלפיו כאשר אמר לו: עלה ראש הפסגה ושא עיניךימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבר הירדן הזה.(ג/כז)  כל זה מדוע כל זה כיון שמשה סטה לא במתכון מלקים מצות השם הכה על הסלע להוציא ממנו מים ולא דבר אליו כפי שצווהו ה' . מכאן למדים כי דוקא עם הצדיקים מחמיר הקב"ה יותר מכל אדם אחדם , ללמדך שהמנהיג צריך להשמע לדבר השם כפי שנצטוה לעשות . לא גמצא באף מקום כתוב כי משה מבקש מהקב"ה שימחול על חטא שהוא חטא. הוא תמיד בקש מחילה לעם אשר חטא בחטא  עגל הזה ובחטא המרגלים ובהתנהגות של כפיות טובה ועוד, משה לא עשה אף אחד מהחטאים האלה או אפילו גם לא שמץ של חטא.  אבל משה היה מֻדַּע לכך שהוא לוקה בעוון הדור. זה מנהגו של עולם נכשל העם זה כשלון המנהיג או שריו שעומדים בראש העם ומהיגים אותו. ובלשון עממית של ימונו בשביל לזכות בכבד צריך לעבוד . זאת ראוים נוהג  במפקדי צבאו של העם ואנשי ממשלו. אין המנהיג יכול להתנער מאחריות. זאת כדי לתת צידוק לדינו של שנגזר על משה ולו יהי חטא קל שבקלים . משה משלם על חטאו אבל בכך משלם גם על חטא העם שהנהיג  זה נקרא מחיר צאן מרעיתו חטאיו הרבים של עם ישראל .

משה מוכיח את העם כי נגזר עליו למות

למה נגזר לעילו למות בפתח הכניסה ארץ זאת בגלל חטאות עמו , אף על פי כי המות זו גזרה שאין מי שנחלץ ממנה. זאת גם באה להזהיר את את אלה שהאמינו כי בן אדם חי לאחר שמת ועלה לשמים דבר שקים בתודעת אלה שפרשו את התורה כרצונם .  המות של בני האדם איננו גזרה, הוא תהליך שביסוד בריאת האדם ובריאת העולם. האדם בן חלוף והעולם בר קימא. לכן נאמר:  דור הולך ודור בא והארץ לעולם עמדת.(קהלת א) אלא שכאן משה איננו מתחנן בפני הקב"ה לתת לו לחיות חיי נצח , מבקש  ממנו להכנס לארץ עם העם שהוציאו ממצרים והביאו אל שער הארץ. אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה  אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון.(ג/כה) הדו שיח או אפילו המעין ויכוח שמשה מזכיר אותו לעם בדברו אליהם, הוא מעין טיעון שרק משה היה יכול לדבר כך אל הקב"ה באמרו  לו: ה' אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גָּדְלְךָ ואת ידך החזקה (ג/כד) כמי שאומר לקב"ה אתה בקשת ממני להנהיג את העם  ולא אני נטלתי את ההנהגה לידי בעצמי , אלא אתה הוא שהטלת עלי על כרחי את המנהיגות להוליך את העם אל הארץ הזאת  ועכשו אתה שולל ממני את האפשרות להשלים מלאכתי ובכך מקפח את שכרי. כאן נכנס ענין של נטילת חיים של אדם על ידי אדם, האם רשאי אדם ליטול חיי אדם אחר? הדבר נתון אך ורק לבורא האדם עצמו כי רק אלהים  ממית ומחיי . על ענין זה התפלמסו חכמינו ז"ל לאורך הדורות. לא בכדי מדינת ישראל היתה מבין החלוצות בעולם לבטל גזר דין מות, אשר למעשה זו המתת אדם על ידי אדם ולא בידי שמים. רעיון זה מתחיל כשהרג משה את המצרי על שהכה "איש עברי מאחיו" (שמות ב/ י"א)  למעשה היה צידוק למעשהו של משה, כיון שהמצרי עמד להרוג איש עברי, אלא שגם במקרה שיש לכאורה צידוק להמתת אדם , זה צריך להעשות רק בידי שמים כפי שעולה מתשובת ה' למשה לפי המדרש, כאילו אומר ה' למשה כי הוא משה איננו דומה לאלהים שממית ומחייה , נותן חיים ונוטל חיים.  ללמדך עד כמה חכמינו הקפידו בחיי נפשות אפילו סנהדרין שהיתה גוזרת מיתה, בתוקף סמכותה, אחת לשבעים שנה, נקראה: סנהדרין קטלנית. 

אין כה' אלהי העולם שבחר בעמו ישראל לעמו

החזרה על קריאת שמעשלוש פעמים בבוקר ובערב ובלילה : שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (ו/ד)  זאת  כדי ליחד שמו כעדות , כפי שעולה מהאות הראשונה  ע בסוף שמע המובלטת וגדולה וועד האות ד בסוף  המלה אחד  המובלטת וגדולה להדגיד כ את העבדות במלה עֵד  שבקריאת שמע . יש האומרים כי היחוד של האלהים שבו מדובר, יכול להתקבל גם על דעת בני אדם שאינם ישראל-יהודים , אלא שאמונה זו לבדה לא הופכת אותם לעם שהקב"ה קבע כי זה עמו .  המוסלמים אימצו את יחודו של האלהים, אמצו את החלק הראשון של היחוד שלנו והשמיטו את המלה ישראל. הם אומרים: لا اله الا الله מלים שפרושן הוא: "אֵין אֱלֹהַ זֻלַּת אֱלֹהִים"  והוסיפו לאמרה זו את היחוד שלהם : وان محمد رسول الله מלים שפרושן: "וכי מֻחַמַּד שָׁלִיחַ אֱלֹהִים"  רבותינו ז"ל אף אמרו במסכת "מְגִילָה": שכל מי שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עדיין אין לראות באיסלאם יהודים כי הם ביטלו את האלילות. אך לא בטלו את האלהת מוחמד שאי הנצח,   אלא שרבותינו אמרו : כי הכופר באלילים ובעבודה זרה הוא "נחשב ליהודי" אבל לא אמרו שהוא יהודי. והייתי מרחיק לכת לבאר את הדבר כך: כיון שיהודי הוא כל מי שהיה חי בממלכת יהודה, אך אחרי חסול הממלכה גורש ממנה, הרי הוא נקרא על הארץ שקלטה אותו  "יהודי" על שיכותו לארץ יהודה , כמו שאנחנו כיום אומרים על כל אזרח במדינת ישראל כי הוא ישראלי גם אם הוא איננו עברי במוצאו ואפילו הוא מאמין באלהים כאל יחיד אבל מאמין כי מוחמד כליחו .  אלא שמיד לאחר קריאת  שמע באות שלוש פרשיות  אשר אינן משאירות מקום לספק כי אמונתו של עם ישראל באלהיו איננה דומה להתיחסות בני עמים אחרים לאלהים  ביחוד אצל הנצרות שפצלה  את אחדותו של האלהים לשילוש קדוש.

הישיבה בארץ היא הנדבך העיקרי לשיכות צאצא יעקב לעם ישראל

כאמור  ספר דברים  בא לספר מפי משה את תולדות עם ישראל החל מהיציאה ממצרים עד ערב הכניסה לארץ ישראל ובמסגרת הרצאתו המתמשכת של משה אל כל בני ישראל הוא חוזר על מאורעות מכריעים בחיי העם, בספרו את הדברים בעיקר לאלה שנולדו במדבר ואשר לא חוו את החוויה של היציאה והנדידה במדבר ובעיקר לא חוו את מעמד הר סיני , שזה בעצם נקודת השיא בהתהוותו של עם ישראל וביחודו. לכן משה אומר שוב ושוב : שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לַעֲשֹׂתָם. (ה/א) ומשה מוצא לנכון לחזור על כל עשרת הדברות שנאמרו לראשונה בחורב על הר סיני בסמוך לאחר היציאה ממצרים. כי על דברות אלו יעמוד הקודקס אשר לפיו ישראל ילך ואשר גם עמים אחרים יאמצו את רוב הדברות. אין ספק שעשרת הדברות מצוטטות על ידי משה כמעט כפי שנאמרו לראשונה על הר סיני, אך ברור כי הדברים האלה נאמרו לעם ישראל שהסכים לקבל אותם כתורתו, ולכן הם בעלי אופי המכוון לישראל כאשר משה חוזר על הַדִּבֵּר הראשון: אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. (ה/ז)  הרי בדברים אלה מדובר בישראל שיצאו מצריים ואינם מתאימים לכלל העמים.  לולא האמירה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"  יכולים היינו לאמר כי עשרת הדברות למעשה ניתנו לכל בני האדם  ולאו דוקא לבני ישראל, אלא שהדבר איננו כזה , כי ישראל נבחר כעם שבחר בו האלהים להיות לו לעמו  וישראל בחר באלהים כאלהיו דברים אלה באו אחרי הקדימו את נעשה על נשמע, לסלק כל ספק שמא הם מפקפקים בדברי אלהים. אמונה זו הפכה את ישראל לעם סְגֻלָּה הַמְסֻגַּל  לקבל את התורה וגם לקיים את מצוותיה. לכן משה חזר והזהיר את ישראל לכשיגיעו לנחלה ולמנוחה עליהם לזכור: הַמִצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אשר צוה ה' אלהיהם לעשות בארץ. כדי שלא יאלץ ישראל חלילה לבכות חרבן שלישי על כן אנו נאמר ונוסיף כאן.

בְּיָדְעֵנוּ מַדּוּעַ חָרַב בֵית הַמִּקְדָּשׁ  וְהָיִינוּ לְעָם שֶׁל  נוֹדְדִים

כל שעלינו לא לחזור על הטעות  שעשינו והיינו רדודים

נִבְנֶה בָיִת  לֶאֱלֹהֵי עוֹלָם רַק אִםּ נְסַלֵּק מִתּוֹכֶנוּ שִׂנְאַת חִנָּם

ַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין  וְלִבּוֹ  אֵיתָן  ואַשְׁרֵי הַגֶּבֶר שֶׁלֹּא  יְפַתֶּנּוּ שָׂטָן

אַשְׁרֵי  הַהוֹלֵךְ  בְּדֶרֶךְ  נְכוֹחָה ּומַטֶּה אָזְנוֹ לְעֵצָה  וּלְתּוֹכֶחָה

וְעֵצָה לְכַבּוֹת לְהָבָה אַשְׁרֵי עוֹשֶׂה עֲבוֹדָתֹ האלהים בְאַהֲבָה

אֶלֶה דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנִּתְנוּ בְּסִּינָי אֵי שָׁם   כִלְשוֹנָם  וְכִּכְתָּבָם

צֵא וּלְמַד וְתִוָּכַח כּי אֱמֶת  אָמְרוּ לָנוּ  חֲכָמִים  מְאָז וּמְעוֹלָם

The post פרשת השבוע ואתחנן appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום  קהל קדוש.         

הָחָרְבָּן בַּפֶּתַח

"דְּבָרִים" אֶלֶּה חוֹזְרִים  וְנִשְׁנִים  וְאֵינָם נִלְמָדִים

הֶם דִּבְרֵי יְמֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבַּר וּבָאָרָץ מִתְרַחֲשִׁים

מִתְרַחֲשִׁים מִדֵּי פַּעַם לְהַזְהִיר וּמוֹתִירִים סִמָּנִים

אַךְ הָעָם בְּשֶׁלּוֹ מוֹסִיף רִיב  וּמָדוֹן  כְּבַעֲבָר נִשְׁנִים

עָם הֶעָשׂוּי מְִקָׁשה אַחַת וּבְאֱמוּנָתוֹ  הוּא מִתְחַזֵּק

לְעִתִּים נִמְצָא בְּשֶׁפֶל  וּלְעִתִּים לַמָּרוֹם הוּא  נוֹסֵק

בִנְדּוּדָיו טָעַם לַעַן וּדְבַשׁ גָּם מְלָכִים עֲצוּמִים כָּבַש

וּבְרִיב אָחִים פַּעֲמַיִם מִקְדָּשׁוֹ  נֶחֱרַב וְּלֹא  נִתְחַדַּשׁ

שׁוּב אָנוּ מַכִּים עַל  חֵטְא וְשׁוֹאֲלִים בִּתְמִיהָ וְכָאַב

אֵיכָה יָשְבָה בָּדָד הָעִיר רַבָּתּי  עַם שֶׁאוֹתָה  אָהַב

בְּרַם הַתְּשׁוּבָה נִמְצֵאת בָּאָרֶץ בְּהֶשֶּׂג יָד רַבָּתִי עַם

רַק לְשַׁנּוֹת רִיב וּמָדוֹן בַּאֲהָבָה וּלְגָרֵשׁ שִׂנְאַת חִנָּם

וְנֹאמַר  נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי כִּי עֲוֹנֵנוּ נִרְצָה גָּם

דברים נקרא משנה תורה בפי חכמינו ז"ל

הָחֻמָּש הָחָמִשּׁי מכונה חֻמָּשׁ משנה תורה כי הוא חוזר על רוב החקים שהובאו בארבעת חמשי תורה שקדמו לו. קוראים בו בשבת לפני תשעה באב- היא שבת "חזון" ועד שמחת תורה עד תשרי . עיקרו של  חֻמָּשׁ זה  הוא חזרה על מצוות התורה שכבר ניתנו ונאמרו ובעיקר על דברי הברית שכרת משה בערבות מואב בין ה' ובין בני ישראל העומדים להכנס לארץ כנען שהורישה הקב"ה לישראל .  עיקרם של הדברים בחמש זה , הם האזהרה והמוסר ובעיקר השמירה על אשר נאמר בתורה שניתנה לישראל בהר סיני. בּחֻמָּשׁ זה הובאו כמאתיים מצוות שלא נזכרו בארבעת הָחֻמָּשִׁים  המצטרפות למצוות שכבר הובאו להשלים תרי"ג המצוות שבתורה המחולקות לרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. בספר גם מסופר על סיום הפרק שהקב"ה הטיל על משה בהנהגת העם ופרידתו הכואבת של משה מן העם, כי לא זכה לבוא יחד אתם לרשת את הארץ .  בחמש זה מתחיל משה את נאומיו האחרונים לעם, שכללו חובה על העם לבוא  אל הארץ המובטחת  משתמע מזה שאין לשבת בגלות ולהטיף ליושבים בה מה לעשות.  מינוי שרים ושופטים ושוטרים סימן הכר לשלטון מסודר , כל זה מתרחש  בשערי הארץ על ירדן ירחו, לקראת הגשמת המטרה אשר לשמה יצא ממצרים, העם קבל את התורה ועומד הוא לקבל את הארץ שניתנה לו על ידי בורא עולם על ידי בעליה אדון היקום, אמנם ניתנת לעם אך לא בלי מלחמה שנמשכת לסרוגין מאז יציאת מצרים עד ימינו. ללמדך כי בן האדם הוא בן חלוף ובלכתו יש לו מחליף , אשר ראוי אף אם הוא למראית עין איננו ברמתו .

גבוש העם במדבר כהכנה להיות ראוי לארץ כנען 

בְּקֶרֶב צאצאי יעקב מן היוצאים ממצרים היו גם אלה שנסתפחו לישראל שלא חלו  עליהם דיני תורה.

אלה גם השפיעו על התנהגות בני ישראל בהתגבשם כעם. הביאו את העם לחטא העגל , גם השפיעו עליו לעבוד את שוב את האלילים. ברם משה פעל כך שלאלה לא תהיה השפעה על התנהגות העם . משה כמצות ה' אלהים פקד את העם ובחר את אנשי הצבא שישמרו על העם וילחמו למענו . ודאג שיהיו גם אנשי ממשל שישמרו על החוק והסדר: שופטים ושוטרים, וכהנים שינהלו את עניני העם.

הקרבת קרבנות שהיו מקריבים לאלילים הביא לכך שיעשו זאת לאלהים. כן הנהיג מתן תרומות לניהול עניני העם על ידי הלוויים ביחוד בהקרבת הקרבנות , בהתחשב בכך שהם (הכהנים והלויים בני שבט לוי)  אינם מקבלים נחלה . אפשר לאמר כי לפני הכניסה לארץ קבע משה את מבנה הממשל שם. למעשה משה פתח בנאום אל העם שנמשך כמעט לכל אורך ספר דברים. התחיל בצו של כיבוש הארץ וההתנחלות בה כפי שהבטיח זאת  אלהים לאבות הָאֻמָּה. עובר משה למינוי שרים שופטים ושוטרים. ושוב במסגרת זו חוזר משה על ההשתלשלות מאז התיצב בפני פרעה והוציא את העם ממצרים ועד שחנו בערבות מואב. הפעם משה אומר דברים היוצאים ממנו אליהם ובמישרין ולא מפי הגבורה כמעביר דברי אלהים חיים אל העם. בספרי שמות ויקרה ובמדבר, רוב הדברים התחילו כך: וידבר ה' אל משה לאמור, או משהו דומה לזה. אז אמר משה לאלהים: "לא איש דברים אנכי" , משזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים. רבי תנחומא  מתיחס לדבר זה ואומר : למה הדבר דומה?:  לאדם שהיה מוכר ארגמן (סוג של בד יקר ערך) והיה מכריז הרי ארגמן. הציץ המלך  ושמע אץ קולו, קרא אותו ואמר לו: צה אתה מוכר? אמר לו לא כלום: אמר לו: אני שמעתי את קולך שמיית אומר הרי ארגמן. ואתה אומר לא כלום? טמר לו מרי –אדוני אמת ארגמן הוא , אבל אצלך אינו כלום.  כי המלך בעל ערך רב  ובפניו כאילו הדבר כלום. בסוף ארבעים שנה מיציאת מצרים למד משה את התורה ובאר אותה לעם, ויכול היה לבארה בשבעים לשונות שנאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת (דברים א/ה)  לכן ספר דברים הוא בבחינת נאום מתמשך של משה אל העם שבא  לשנן את מצוות התורה לבל ישכחו.  

משה משמש דוגמא למנהיג שלא עשה לביתו

משה היה מנהיג "שלא עשה לביתו" משה התמסר להנהיג את בני ישראל  ולהפוך אותם מהמון לעם חזק . זה עולה מדבריו אל העם שגרם לו הרבה יסורים , בכל ארוע שהעם חש כי רע לו , על זה אמר משה אל העם כמוכיח :  איכה אשא לבדי את טרחכם ומשאכם וריבכם? (א/יב) (המלה איכה מצביעה על עצב , כי היא גם נאמרת בסמוך לפני  תשעה באב שקוראים "איכה") . כבר אז גילה משה כי למרות שעשה למען העם רבות ונצורות, תמיד נמצאו אלה שגילו כפיות טובה ויחס לא צודק אל משה שגורמות לרפיון אשר לא רפו ידיו של משה. יש אמרה שהפכה למשל בפי העם כאשר בני אדם עושים למען הזולת ולאחר מכן מקבלים הערות של חוסר שביעות רצון, אומרים:  אם משה לא יכול לרצות את ישראל האנכי אוכל לרצות אותך?.  ברם משה מצא תמיד דרך נאותה להוכיח את העם ולא להרגיז אותו וזאת ברמזים בנאומו אל העם בצינו תחנות חניה במדבר שם בא העם אליו בטרוניה עשה זאת בצינו את הַחֲנִיּוֹת שחנו שם ממצרים עד הגיעם לירדן ירחו, זה קורה גם בימינו קמים צעירים ואומרים, אילו אנו היינו אז בזמן שהזקנים האלה היו, היינו עושים אחרת כך וכך. לכן ספר דברים מתחיל ב:  אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. (א/א)  מקטן ועד גדול. ולא השאיר למאן דהוא מקום לטעון כי לא שמע דברי משה. משה החל בתוכחתו בצינו את המסעות והחניות כדי להזכיר את מעללי העם שם : במדבר, החל באמירה : מי יתן מותנו במדבר (שמות טז/ג)  בערבה, ערבות מואב שם חטאו בבעל פעור. מול סוף, על ים סוף שם אמרו: המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/יא) וכך לא פסח על דבר מאותן טרוניות וטענות וכפיות טובה, אשר למעשה היו אלה מופנים למשה ומכוונים לקב"ה שמשה עושה דברו .שכח את המן ואת הסלו  ועמוד הענן ועמוד האש והנצחונות על  סיחון מלך האמורי ועל עוג מלך הבשן, העם הזה זוכר את רגעי המצוקה שבהם היה, כבימינו כשיש רגיעה מאויבינו, מיד בודקים מה רע לנו, ומוחים על כך במטרה לתקן עולות שנעשו על ידי מנהיגנו, מבלי שכל אחד עושה בדק בית אצלו,  אם  לא חטא בהשתמטות מחובת שרות העם , אם לא השתמט מתשלום מסים, אם לא עבר על טוהר המדות, נאה דורש נאה מקים . לכן  על המטיף  בשער שיטול תחילה קורה מבין עיניו. לפשפש במעשיו ולצאת לקרוא בחוצות על עשית צדק ומשפט וחלוקת משאבים צודקת.

                              כֹּל  שֶׁעֲלֶינוּ  לַעֲשׂוֹת  לְהַחֲזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָה

                               לְפַשְפֵּשׁ  בְּמַעֲשֵׂינוּ  תְּחִלָּה  מִדֵּי  יוֹם חֹדֶשׁ  וְשָׁנָה

                                    כֹּל שֶׁצָּרִיךְ  לָתֵת  הִזְדַּמְנוּת  לַתִּקְוָה וּלְשַׁנּוֹת  דֶּרֶךְ

                                    לֹא לִנְטוֹת לַצָּד וִּלְהִדָּמוֹת לְאֶלֶּה שֶׁהֵם כּוֹרְעֵי בֶּרֶךְ

                                    אַשְׁרֵי  הָאָדָם הַמִּסְתַּפֵּק  בַּיֶּשׁ וְנוֹתֵן  לְזֻלָּתוֹ חַיִּים

                                    אַשְרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר דּוֹאֵג לוֹ וְשֶׁיִהְיֶה טוֹב גָּם לָעָם

                                     כֹּל  שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַמַּצְפּוּן נָקִי  וְגָם נָטוּל  דַּאֲגָה

                                    וְאִם  טָעָה וּפַגֶע  בַּזֻּלָּת שֶׁזֶה  יִהְיֶה תָּמִיד  בִּשְׁגָּגָה

                                    אַשְׁרי הַגֶּבֶר אֲשׁרֶ  תְּיַסֶּרֶנּוּ יָהִ  וּבְתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵהוּ

                                     שָׁם יִמְצָא דֶּרֶךְ חַיִּּים שֶׁבָּהּ יֶחֱפַּץ הִיא  שֶׁתּוֹלִכֵיהוּ

                                    הֱאָמוּר לֹא נוֹעַד לִסְפָרִים רַק לְאֶלֶּה הוֹלְכֵי יְשָׁרִים 

                                    צֵא וּלְמַד תּוֹרַת מוּסָר וְצֶדֶק כְּתוּבִים בְּסֶפֶר דְּבָרִים

                                           יְהִי רָצוֹן  שֶׁנִּזְכֶּה לְחִזָּיּוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים

The post פרשת השבוע : דברים appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש

אֱמֹר וְקַיֵּם

כֹּל הַיּוֹדֵעַ כִּי אֵינֶנוּ יָכוֹל לִנְדּוֹר וּלְקַיֵּם

הַנֶּדֶר שֶׁנָּדַר  בְּחֶדְוָה סוֹפוֹ בְּרַע  יְסַיֵּם

נְהַג כְּדבְרֵי חֲכָמִים 'בְּמַחֲשָׁבָה תְחִלָּה'

עֲשֶׂה טוֹב לִשְׁמוֹ  וְאַל  תְצַפֶּה לִתְהִלָּה

לֹא טוֹב לְהֵחָפֵז וְלִנְדּוֹר בִּשְעַת מְצוּקָה

אַף לֹא בִּשְׁעַת שִׂמְחָה צַעַר אוֹ תְּעוּקָה

טוֹב לִזְכּוֹר נִדְרוֹ שֶׁל יִפְתָּח וְסוֹפוֹ הַמָּר

בָּרוּךְ הָאוֹמֵר ומְקַיֵּם בָּרוּךְ  ה' שֶׁאָמַר

אַל תִּתֵּן לְפִיךָ דְּרוֹר וְאַל תְּמָהֵר לִנְדּוֹר

אִם יוֹדֵעַ  אַתָּה מוֹצָא פִּיךָ לֹא תִּשְׁמוֹר

אַף הקב"ה גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם וְשַׁב וּמְרָחֵם

אַף הַנְּקָמָה בְּעַמּוֹן וּמוֹאָב גָזַר וְלֹא קִיֵּם

יַעַן כִי זְכוּת רוּת הַמּוֹאֲבִיּהָ עַל קִצְפוֹ גָּבַר

                                                וְאַף  בְּעַמּוֹנִית*לשְׁלֹמֹה  אֱלֹהִים לוֹ בָּחַר  * נעמה העמונית , אשת שלמה אמו של רחבעם

במטה שנתן ה' בידי אהרן  פקד

ה' נתן בידי אהרן מטה –מקל בו הוא פקד ועשה את אשר צִוָּהוּ ה' מול פרעה ומול עם ישראלאשר גם הוא נחלק למטות, במשמעות מפקדות שנאמר : וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל לאמור. (ל/ב) כאן מתעוררת שאלה בְּדַבֵּר משה ובהבאת מצות ה' אל המטות. הכונה היתה לדבר לעם ישראל שנתחלק ליחידות לפי השבטים ובראש כל שבט העמיד מנהיג כראש השבט שנקרא גם ראש המטה, אשר הוא ידבר בעדם ויעביר להם את מצוות ה' אשר צוה אותם בלכתם במדבר שנאמר: וידבר משה אל ראשי המטות. משמע שמשה לא דבר ישר אל העם בהמוניו, אלא באמצעות דבר אל המנהיג שהעמיד משה במצות האלהים בראשו, זאת ללמדך שאם אתה מנהיג דגול כמשה המביא דבר ה' אל העם עליך לעשות זאת דרך ראשי העם שמתחיו ולא להתעלם ממנהיגיו. רש"י אומר: ואפשר כי לא ניתן ללמד עם אלא באמצעות מנהיגיו? אכן כן כי חיב אדם ללמוד תורה מפי מנהיגיו כדי לדעת הלכות החיים הישרים והתמימים ומעל לכל אהבת ישראל ואהבת איש את רעהו, למרות השוני שיש ביניהם. רש"י מבהיר כי פנית משה אל ראשי המטות תחילה, נועדה ללמדם את כללי הנדר ואת עקרונותיו, זאת כדי שהם יחד אתו ילמדו את בני ישראל , כי לעתים יש וצריך להתיר נדר שנדר אדם ומוצא עצמו כי אינו יכול לקימו. כפי שאנו רגילים גם כיום שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. משה בקש להבהיר הלכות אלו תחילה למנהיגים לראשי המטות , כדי שהם יעבירו דבר ה' אל העם ורק לאחר שהביא דבר הנדר לראשי העם עבר אל העם עצמו, כי מצאנו נאמר " וישובו אליו (אל משה) אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן  נגשו כל בני ישראל " (שמות לד/לא-לב): זאת לשנן דבריו במישרין לעם למען ידעו כי הנודר נדר איננו יכול לחזור בו מנדרו, אלא אם בר סמכא חכם הבקי בהלכות נדרים, יתיר את הנדר. ואם אין מומחה כזה , שלושה הדיוטות מפשוטי העם שאינם מומחים , יוכלו להתיר את הנדר. בכל מקרה אין הנודר יכול לאסור את המותר ולא להתיר את האיסור יהא הוא  בר סמכא אשר יהיה .

משמעויות המושג מטה  

מצאנו כי כאשר באו משה ואהרן אל פרעה להודיע לו את דבר אלהים לצוות עליו לשחרר את בני ישראל ולהוציאם לחופשי, כל אחד מהם החזיק במטה שהוא מוט או ענף של עץ השדה, זאת כדי להראות לפרעה שראה עצמו אלהי המצרים וכך ראוהו בני עמו אלילם, כי גם מנהיגי רגילים יכולים להנהיג עם ועל כן עם שהטיל ה' על משה את המשימה להוציא ישראל ממצרים שאל אותו: מַזֶּה בְיָדְךָ ויאמר משה מטה .(שמות ד/ב) אמר לו במטה הזה תראה להם את כֹּחֲךָ כדרכם של חרטמי מצרים העושים להטים.  בעזרת המטה אשר בידיך או בידי אהרן אחיך, תעשה את הלהטים שהם רגילים להם. לא בכדיפרשות השבוע מטות ומסעי סמוכות זו לזו ונקראות יחד, ללמדך שהמטה מסמל זקיפות קומה ויושר מדות, (כלשוננו , ישר כמו סרגל) לכן המנהיג האוחז במטה עליו להיות זקוף קומה ומעל לכל יָשָׁר. הכונה למנהיג שמנהיג את העם. בוחן עצמו אם אכן הוא ישר וזקוף כמטה, אחרת הוא איננו ראוי להנהיג את העם. לא בכדי גם בימינו משתמשים במושג מטה, והמחזיק בו מנהיג כגון: ראש ממשלה , נשיא מדינה וראש מטה כללי של הצבא "רמטכ"ל", שאחריות גדולה מוטלת על כתפיו שכל כֻּלָּה באה להבטיח שלום ישראל שלום העם בארצו ושלמות הארץ. כאן חל הכלל חסך שבטו שנא בנו. רק מנהיגות נקיה מרבב ולנגד עיניה טובת העם תתקיים, יתכן כי עם ישראל מחולק לשבטים מן המושג שבט , ללמדך כי על העם צריך להיות ישר חזק ויציב כאותו מטה המסמל שבט. לא בכדי נאמר:  חסך שבטו שנא בנו. הכונה אין על האב או ראש השבט , המנהיג להרתע מלהתריע על עולות ועל שחיתיות כדי להיות מקובל, כי בכך אמנם הוא נהנה לזמן מה, אך פוגע בכוחו של העם. אין הכונה להלקות את הבן , אלא הכונה לא לחסוך הטפת מוסר,  לכן האב שנמנע מללמד מקורותיו והשבט ממנו צמח,בעצם מביא על בנו צרות בחיים. ואין להתעלם ממשמעות המושג מטה מקל זקוף וישר שמסמל אמצעי להרתיע את הסוטה מדרך הישר,  בכך גם ירוה נחת מבנו ומבני עמו, לא בכדי נחלק ישראל לשבטים כדימוי לענפים היוצאים מעץ, שצריכים להיות זקופים וישרים וחזקים, זאת גם הסיבה שכל שבט קבל נחלה בארץ שתשמר בעבורו והיא תשמור עליו .

מסעות ישראל במדבר עד בואם ארץ כנען.

הצעידה החלה מרעמסס מיום שנהיו בני ישראל – בני יעקב לעם וזה בחדש הראשון (למעשה הוא החודש השביעי של השנה) שמכונה חדש ראשון שבא לסמל ראשי מנין החדשים מראשית התהוות ישראל מבני ישראל לעם, היציאה ממצרים היתה ארוע מכונן, לא בריחה אלא יציאה בראש זקוף שנאמר: ביד רמה לעיני כל מצרים.(מסעי לג/ג) כאמור זו היתה יציאה בחמישה עשר לחודש השביעי שנחשב לראש חדשים בעבור שכאמור נחשב לעם. הפרשה מפרטת כל המסע וכל מקומות שם חנו בני ישראל מהיציאה ממצרים עד הגיעם עד הירדן מבית הַיְּשִׂמת עד אבל השטים בערבת מואב על ירדו ירחו ששם הנקבע גבול הארץ שהוריש הקב"ה לישראל . מכאן ישראל צריך לעבור את הירדן –ירחו , כדי לרשת את הארץ. כאן ישראל נדרש להלחם ולרשת את הארץ מעמי כנען. המצוה העיקרית שצוה הקב"ה  ואבדתם את כל מַשְכִּיֹּתם  (מסעי לג/נב) ואת כל צלמי מסכתם ותשמידו כל "במותם", דהיינו מזבחות עליהם מקריבים קרבנות לבעל. כדי לסלק כל עיבודת אלילים מקרב ישראל. לא בכדי מאז ישראל נלחם לשמור על אפיה של ישראל כארצו של ישראל . בשלב זה משה מסיים משימתו הוא כבר לא יכנס עם העם לארץ ולא הוא שיחלק את הנחלות בה. כפי שאמר הקב"ה למשה: ראה את הארץ אשר נתתיה לבני ישראל  ונאספת אל עמיך כמו שנאסף אהרן  כאן מחוץ לגבולות ארץ ישראל. (פינחס כז/יב, יג) יהושע ינהיג את העם. בפרשה זו כבר החל  הפילוג בעם. שבט גד ושבט ראובן וחצי שבט מנשה, לא בקשו נחלה בארץ וקבלו נחלתם מחוץ לארץ כנען מכאן עולה כי ישמעאל המסמל את הבדווים שפלשו במרוצת השנים לארץ ולעשו בהנר אדןם סעיר שמזוהה עם "האחרים" שאינם חלק מעם ישראל אין להם חלק בה. ןשוב חוזרת  כאן פרשת בנות צלפחד הזכיר לנו כי גם הקב"ה עשה  צדק אתם ונתן להם נחלת אביהם ובתנאי שלא יעזבו את השבט אליו השתיך אביהן. השמירה על הנחלה בארץ הוא שקיים את עם ישראל לדורותיו. זה מהוה תזכורת לנו כי  הנחלה בארץ חשובה ומגבש את העם . לכן הקב"ה מצא צורך לשנות את ההלכה, ברם צריך להזכיר לעצמנו כי ארבעת אלפים שנה , עם ישראל חי וקים וארצו קימת ובה לא קם שלטון ערבי מעולם , למרות השתלטות שמעצמות פלשו לארץ. ההאחזות בקרקע והישיבה בה והאחיזה בקרקעותיה , עליהם שמרו שרידי יהודה וישראל , לא קרה בארץ את אשר קרה בארצות המזרח שכנותיה ששם אנשי המדבר היו לאדוני הארצות אליהן פלשו. לא בכדי במלחמת ששת הימים השטח שפלשו בדויי עבר הירדן וספחוהו אליהם, נקרא שטח מוחזק . כי לא היה שלטון זר בר קימה בארץ זולתי ממלכות ישראל ויהודה שחרבו פעמים משנאת אחים. רב לנו בשנאת עמים זרים , אשר העם ישראל אשר אכן הוא אור לגויים .

                                                            נִרְאָה כִּי אָנוּ עֲדָיִן בְּמַטּוֹת וּמַסְעֵי

                                                          הַמַּסָּע לֹא  הָשְׁלַם  וְעֲדָיִן מִתְהַוֶּה

                                                          אָנוּ עֲדָיִן בַּדֶּרֶךְ לְמַמֵּשׁ אֶת הַזְכוּת   

                                                          זֶה תַהֲלִיךְ אָרוֹךְ אַךְ הוּא הָאֵיכוּת

                                                                   בַּדֶּרֶךְ לְמַמֵּשׁ אֶת אֲשֶר ה' הוֹרִישׁ

                                                          כִּי עַל כֶּן אַחְוָה וְרֵעוּת יֶשׁ לְהָחִישׁ  

                                                            בַּל יִהְיֶה מְאִתָּנוּ  מְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים

                                                          יִזְכּוֹר כִּי  לֹא תָּמוּ  שְׂנָאוֹת הַזָּרִים  

                                                          הַכְּסִילִים הַצֶּאֱצָאִים עַמֵּי הַמִּדְבַּר

                                                            לא עִיְנוּ בַּתּוֹרָה וּמָה כָּתוּב בַּקֻּרְאָן

                                                            כִּי אָז הָיוּ  לוֹמְדִים  לָדַעַת  הָאֱמֶת                                                                 
                                                           כִּי  צִוָּה ה' אֶרֶץ כְּנַעַן  לְעַמּוֹ  לָתֶת

             הִגַּעְנוּ לְסוֹף  הַדֶּרֶךְ תַּרְתֵּי  מַשְׁמַע

              טֶרֶם תָּמוּ נְדוּדִים וְלֹא תָּם הַמַּסָּע

The post פרשות השבת מטות-מסעי appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש.

                                                                        עֲשִׂיַת דִּין כְּדַיָּן

הַקַּנָּאוּת לָחָכְמָה  וָדַעַת לְאַשֵּׁר

הַקַּנָּאוּת פְּסוּלָה  לַעֲשִׂיַּת עֹשֶׁר

גָּם אִם הַקָּם לְהַגֵּן  עַל הַמּוּסָר

חוֹבָתוֹ להְיוֹת בַּר סַמְכָא לַדּבָרָ

מִי  שַׂמְךָ  שָׂר  וְשׁוֹפֵט  וּמְבַצֵּעַ

אַף אִם הַפֶּשַׁע לְעֵינֵיךָ מִתְבַּצֵּעַ

כִּי יֶשׁ דִּין וְיֶשׁ דַיָּן וְיֶשׁ גָּם חֹק

רָאִיתָ חוֹטֵא מְחֶה וְאַל תִּשׁקֹט

וְהִנֶּה  הַכְּלָָל נִפְרַץ וְהַדִּין  נֶחֱרַץ

וּפִנְחָס כְּלָל הָהַפּרָדָה הוּא פּרַץ

לֹא רַק מְהַכְּלָל חָרַג גָּם נִשְׁתַּבַּח

כְּחָרִיג שֶׁקִּנָּה לָאֵל שֶׁאוֹתוֹ בֵּרַךְ

פינחס קנא את קנאת ה' להסיר חמתו  

והשאלה המתבקשת מן הפרשה המותר היה לפינחס לעשות לעיני את אשר עשה בשים עצמו שופט דן ופוסק ומוציא לפועל . הצידוק כאן, שפינחס לא עשה את אשר עשה להאדיר שמו ולחזק מעמדו, אלא כפי שנאמר : קִנָּא את קִנאת ה' בקרב העם ששכח את אשר עשה ה' למענו במשך ארבעים שנות נדידה במדבר כשהעם החל לזנות אל בנות מואב , לא רק אלא שעזב את אלהיו והלך אחר אלהי הבעל אלהי בנות מואב. כאן בפרשת בלק נתנה תשובה לשאלה אם פינחס שם עצמו הרשות המוסמכת והרשות השופטת והמוציא לפועל ? מתברר כי לא נהג כך ושמש לפי כלל הפרדת הרשויות. כי משה נצטוה על ידי הקב"ה להוקיע את העם נגד השמש כדי להשיב חרון אפו של הקב"ה שנאמר : ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש מבני ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור:(בלק כה/ה) החוטאים בפרהסיה להכעיס . יחד עם זה הקנאה לא רצויה כי היא מולידה שנאה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו  ובין העם לאלהיו  . אף על פי שנאמר  על הקנאה גם "קנאת סופרים תרבה חכמה". מה  עוד ונאמר עוד על אדםלחברו:  כי טבע האדם רע מנעוריו. כי הרי מיד סמוך ללידתו של אדם הקנאה נולדה עמו. זה התחיל בקין שקנא בהבל אחיו, קם והרגו. בני  יעקב –קרי ישראל  קינאו  ביוסף וניסו להרגו . המלך שאול קינא בדוד ובִּקֵּׁש לְהָרְגּוֹ ובפרשת קרח אשר זה מקרוב קראנו, שם קִנָא  קרח במשה ובאהרן. לא בכדי קיימת מסורת אגדית מדרשית הקובעת כי פינחס אינו אלא אליהו הנביא שעמד לישראל .(למרות שזה התרחש כחמש מאות שנה אחרי פנחס). את הסטירה הזאת בכלל האומר:  "אין מוקדם ומאוחר בתורה". לכלל זה יש משמעות מיוחדת כי הפרשיות שקראנו זאת אחר זאת, אינן בהכרח ארועים עוקבים זה את זה. המדרש שאומר כי פינחס הוא אליהו הנביא, עושה זאת רק מפני שעל שניהם מדובר בּקַנָּאוּתָם  לאלהים.  אצל פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נאמר מפי אלהים: בקנאו את קנאתי (כה/יא) ואילו אליהו הנביא העיד על עצמו: קנֹּא קִנֵּאתִי לה' אלהי צבאות (מלכים א' יט/י)  יוצא כי זה הורג בגלל קנאתו לה' וגם זה הורג בגלל קנאתו לה'. בעוד קנאות פינחס נחשבת בעיני אלהים לזכות, באמרו לו באמצעות משה: לכן אֱמֹר הנני נותן לו את-בריתי שלום. (כה/יב)  ואילו אליהו נפסל מלמנות על נביאי ישראל אף כי אמר : קנֹּא קִנֵּאתִי לה'  למרות כינויו אליהו הנביא , כי השליחות של הנביא המחזיר  בתשובה את ישראל, הועברה ממנו לתלמידו אלישע שנתמנה תחתיו.

ושוב נצטוה משה לעשות מפקד   

מפקד זה כמו חלק מקודמיו נעשה אחרי מגפה שהיתה בקרב העם כמעשה ענישה על חטא חמור כלשהו. (הפעם (כיון שנאמר כי בני ישראל זנו עם המואביות וחטאו ואף קבלו עליהם לעבוד את בעל פעור.)  לענין עריכת מפקד כל אימת שמתרחשת מגפה נאמר: ויהי אחרי המגפה ויאמר ה'…. שאו את ראש כל עדת בני ישראל.(כו/א,ב) .הפעם המגפה היתה לא רק כענישה על  שזנו עם בנות מואב, התרחשה לאחר שהקב"ה גוזר להרוג ולאבד את  העם והוא שב ומרחם ומצוה על קיום מפקד בקרב העם . רש"י נותן צידוק לדבר בהמשילו: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה את הצאן לידע מִנְיָן הנותרות. אך יש דבר אחר בענין זה: כיון שמשה קבל את בני ישראל כשיצאו ממצרים לפי מנינם במפקד, עכשיו שקרבה שעתו למות מחזירן לקב"ה במנין. במלים בוטות מעשה זה מעין ספירת מלאי של לוחמים. למעשה רב הַמִּפְקָדִים שנעשו משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, נעשו אחרי מַוֶת המוני שדלדל את השורות. כמו בחטא העגל, או בחטא המרגלים, או במגפה אחרי פרשת קרח ועדתו. ויש מפקדים שנעשו לשמה גם כְּהֵֵעָרְכוּת לקראת מלחמה או לצורך התגוננות מפני תָּקְפָּנוּת אויבים, בדרכם אל יעדם הארץ המובטחת. הפעם המפקד בא אחרי מגפה , כדי לקבוע מנינו לקראת חלוקת הארץ לשבטי ישראל כנחלות שכל שבט צריך לקבל כדי להתנחל בארץ. גם הכללים בחלוקת הנחלות לפי מספר בני השבט חיבו מפקד וכך נאמר: לָרַב תַּרֶבה נחלתו וְלַמְעַט תַּמִעִיט נחלתו, איש לפי פְּקֻדָיו יֻתַּן נחלתו.(כו/נד) . הדבר הזה מתרחש אחרי  שמרים הנביאה ואהרן הכהן הגדול נפטרו וכאשר שרביטו של משה עומד להיות מועבר לעוזרו יהושע כאשר הַכְּהֻנָּה הגדולה כבר עברה לאלעזר בנו של אהרן הכהן. במהלך המפקד מזכיר הכתוב את יוצאי  הדופן בשבט זה או אחר כמעין תזכורת: משפחת הראובני  מזכיר להם את דתן ואבירם שהסיתו העם נגד משה ואהרן כשקרח יצא נגד משה ואהרן ועקב כך נענשו כשהארץ פתחה פיה ותבלעם,  בעוד בני קרח נצלו שנאמר: ובני קרח לא מתו.(כו/יא) , כיון שֶׁבַּתְּחִלָּה היו בעצה אחת עם אביהם, אך בשעת המחלקת הרהרו תשובה בלבםדברי רש"י  .

בעת גזרה מדובר תמיד באנשים ולא בנשים

מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש :(במדבר כו/סה) ללמדך כי הגזרה היתה על איש- אנשים ולא על אשה, או  נשים . זה מביא אותנו לסיפורן של בנות צלפחד שלא היה להם אח בן זכר שיירש נחלת אביהן.  הן עמדו עמידה מכובדת ונמרצת מאד בְּתָבְעַם ממשה להנחיל נחלת אביהן להן. למרות שלפי הדין נשים אינן יורשות זאת דוקא בניגוד למקובל בחוקי עמים אחרים , לרבות האסלאם . הנחלה נועדה לבנים הזכרים. המדרש רצה ללמדנו מפרשת בנות צלפחד כי כי הזכרים קלקלו והנשים תקנו אחריהם. בחטא העגל הן לא נטלו בו חלק , וגם לא בכל ההמרדות האחרות. הנשים היו גודרות גדרות שפרצו הגברים. הן גם לא נטלו חלק בְּדִבַּת הָאָרֶץ של המרגלים . ויש ואפשר לאמר כי לנשים זכות גדולה משל הזכרים אשר תמיד פתחו במרידות נגד משה ואהרן כפי שזה חזר ונאמר מדי פעם: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד/ד)  כלומר למנות מנהיג עלינו שיחזירנו למצרים, באות בנות צלפחד כאן ואומרות למשה: תנה לנו אחוזה (כז/ד) להתישב בארץ ישראל. לא בכדי בימינו   הנשים נוטלות חלק שוה בשוה עם הגברים , בעשיה בהנהגה ובכל תחום כולל בהגנה על הארץ בהמצאה ובדעת. למרות שלפי חוק הירושה האיסלאמי האשה יורשת בקרקע מירי שוה בשוןה כמו הגבר ובסוג הנקרא מולק במקרקעין – דהיינו קנין מלא , מקבלת מחצית ממה שהגבר מקבל בירושה. ברם הדבר הלך והטשטש באיסלאם שהחל להסתכל על האישה כפחותת ערך מן הגבר .  האסלאם סבור כי תפקיד האשה הוא אחד ויחיד בבית ובמטבח ולהיות שפחת הגבר, המשרתת אותו ומשביעה רצונו והיא אינה אמצעי אלא להביא ילדים לעולם . הנה אנו רואים כי התורה איננה מורה כך, גם לאשה יש תפקיד חשוב וחיוני בחיי העם והחברה, נביאה, מצביאה  .

                                                           הַמַּנְהִיגוּת אֵינָה קִנְינו שׁל הַגֶּבֶר לְעוֹלָם

                                                            גָּם  הָאִשָּׁה יְכוֹלָה רָאִינוּ דְּבוֹרָה  וּמִרְיָם

                                                          רָאִינוּ כִי הַמַנְהִיג מִתְחַלֵּף לוֹ מִזְמָן לִזְמָן

                                                          זֶה  שֶׁהָיה בְּמֹשֶה וְאַהֲרֹן  וּבְכֹל עֵת וְעִדָּן

                                                          כִּי כָּל מַנְהִיג יְהֵא חָכָם מְדֻפְּלָם וּמֻשְׁלָם

                                                            יִשָּׁמֵר זִכְרוֹ בָּרוּךְ בַּהֲבִיאוֹ מַנְהִיג לָעוֹלָם

                                                          וּמַעֲבִיר שַרְבִּיטו  לַאֲחֵר כֶּדֶרֶךְ הַבְּרִיאָה

                                                          וְהָעוֹלָם יוֹסִיף וְיִתְקַיֵם בִּלְעָדָיו כָּל שָׁעָה

                                                          סִיּוֹם  הַמַּסֶּכֶת  לָדַעַת  לָלֶכֶת   עִדָּן עִדָּן

                                                          וּמִבְחָן הַמַּנְהִיג יִהְיֶה בַּבִּיצוּעַ בְּּעֵת וּזְמָן

                                                            כְּפִי  שֶׁהָיָה  עם מֹשֶׁה  וִיהֹשֻׁעַ  מֻשְׁלָם

                                                          חוֹבָה לְקַיֵּם חֹק וּמִשְׁפָּט  כְמוֹ בִּצְלָפְחָד

                                                          מֹשֶׁה  לִמְּדָנוּ פֶּרֶק  בְּמנְהִיגוּת  וּבְחֵרוּת

                                                          שֶׁנֶּאֱמַר מֹשֶׁה נָהַג  לְדַבֵּר   עִם  הָרָשׁוּת

                                                          בְּעוֹד הָרָשׁוּת דִבְרָה אֶל  מׁשֶׂה  בְּכֹל עֶת

                                                          יֶשׁ וְגָם מנְהִיג יָכוֹל לְדַבֵּר  לָקַחַת וְלָתֵת

                                                          כֹּל שֶׁצָרִיך  שֶׁהַמַנְהִיג יֵדַע לָתֵת  מְהוּדוֹ

                                                          לְזלָּתוֹ בְּעֵת תִּפְאַרְתּוֹ גְּדֻלָּתוֹ בְּתוֹם יֵעוּדוֹ

                                                          לָדַעַת כִּי גְּדֻלָּתוֹ מקורה בּעָם אֲשֶׁר הנְהִיג

                                                          וְהוּא יִתֶּנֶּנָּה לַאֲחַד הָעָם  בִּלִי שִׂיחַ וְשִׂיג

The post פרשת השבוע פינחס appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש                                                               

בָּא לְקַלֵּל יָצָא מְבָרֵךְ

בָלָק בִּקֵּש  מִבִּלְעָם לְבַלֵּעַ  יָצָא מְשַׁבֵּּחַ

יַעַן כִּי יִשְׂרָאֵל נָהַג רַק בּאלֹהִים בּוֹטֵחַ

אָכֵן נָסוּ עַמִּים מִפָּנָיו  כְּעָם  נִבְחַר  אֵל

שֶׁצָעַד  בְּבִטְחָה  לָרֶשֶת  אֶרֶץ  יִשְׂרָאֵל

בְּאַרְבָּעִים שְׁנוֹת  נְדִידָה  בַּמִּדְבַּר חֻסַּן

וְשָׁם בַּמִּדְבַּר הֵקִים לְֶאֱלֹהִים הַמִּשְכָּן

וְרוּחַ  אֱלֹהִים רְחֲפָה  עֲלָיו כִּנִבְחַר אֵל

כִּי הֶאֱמִין כִּי רַק  בֶּאֱמּוּנָתוֹ גָאֹל יִגַּאָלֵ

עָמַד מוּל עַמִּים עֲצוּמִים בְּדַרְכּוֹ לִכְנַעַן

בַּהֲבִיסוֹ עַמִּים וְעַל כֹּחוֹ וֶאֱמוּנתוֹ נִשְׁעַן

לֹא בֵּכְדִּי תּוּשִׁיָּה  לֹא מָצְאוּ צָרָיו  מוּלוֹ

וְסַבְרוּ כִּי רַק בְּנִשְׁקוֹ יַצְלִיחוּ  לְהַפִּילוֹ

וּמִדֵּי פַּעַם קַם אֵיזֶה בָּלָק  חָדָשׁ  חָמָס

כְדֵי לְהַתִּישׁוֹ בְּרַם בַּעֲמִידָתוֹ הַצָּר תַּשׁ

זֶה חוֹזֵר  חֲלִילָה מִדּוֹר לְדֹור וְזֶה נִכְשַׁל

וּבִלְעָם  וּבִרְכוֹתָיו  הָפַךְ לוֹ  פֹּה  לְמָשָׁל

עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר המכונה על ידי חכמינו "נביא הגויים" יצא שמעו למרחקים כמי שכוחו בפיו ובהבל פיו יכול להכריע עם ולא בקרב. בלק מלך מואב שמע שמעו של ישראל וחשש ממנו ונועץ במומחים מה עושים נגד ישראל כדי להרתיעו שלא יכבוש את ארצו , אמרו לו כי את ישראל ניתן להביס רק אם יסיטו אותו מאמונתו באלהי ישראל. ישראל ווא עשה בארצות המדבר כבשלו בדרכו לכנען ,  ויחנו בערבות מואב .( חקת כב/א)  זאת לאחר שהביס עמים גדולים ועצומים ממנו . נראה ישראל מאיים על עמי המדבר ובהם לא יתחשב. ברור היה לזקני מדין כי ישראל עם חזק המסלק מדרכו כל מי שמפריע לו בדרכו לארץ כנען כי הוא סומך על דבר נעלם מעיני הגויים . פחדו ממנו כמתואר: ילחכו הקהל את כל סְבִיבֹתֵינוּ כלחוך השור את ירק השדה .(כב/ד)  זה מצב של חוסר אונים של עמי המדבר. מכאן אנו  עדים לשיחה שקימו זקני מדין עם בלק למרות שלא היו אוהבים זה את זה. הסכנה והרצון לנקמה אחדה אותם נגד ישראל כפי שנאמר : המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו/לה) . תופעה החוזרת על עצמה. עמים אשר בדרך כלל שונאים זה את זה, כמו השיעה את הסונה וחמס אם פתח ואירן את ערב אס-סעודית , אלא השנאה לישראל אחדה אותם, כי מדובר בשנאת ישראל . סוד כוחו של ישראל באמונתו כפי שזה מתואר כוחו בפיו, מכאן מבקשים מבלעם נביא הגויים שכוחו בפיו לקלל את ישראל . ברם ישראל נשאר בדד ובגויים לא התחשב , כי סמך על אלהי ישראל שכל עוד וישראל דבק בו אין לו לחשוש אפילו יושב בדד הוא בגויים לא יתחשב.

לא מאהבת ישראל פעל כפי שפעל בלעם

לא מאהבת ישראל מחליט בלעם לברך את ישראל במקום לקלל אותו. כי בלעם שנא את ישראל יותר מבלק. בעוד בלק בקש שבלעם יקלל את ישראל, כדי שיסתלק מארצו וילך לו לארץ היעודה לו, בלעם התכון בדבריו שישראל יסולק כליל מן העולם. זאת למדים אנו כאשר אומר בלעם לקב"ה שבא אלין בחלומו, כי בלק בקש ממנו לקלל את ישראל כדי שיגרשנו מן העולם, בעוד בלק עצמו בקש לגרש את ישראל מארצו בלבד. ללמדך עד כמה שנאתו של בלעם לישראל גדולה. אבל נאלץ לברך את ישראל במקום לקלל אותו כי:  ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תָּאֹר את העם כי ברוך הוא.(כב/יב) . ובלעם מתהפך על כרחו  באמרו לשליחי בלק הנכבדים: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי.(כב/יח)  חז"ל לא נתנו לדבריו את משמעות של נבואה ממש אלא של חזיון לילה . כי זו דרך הגויים להנבא .זה מחזיר אותנו לשיחה של אברהם אל עפרון החתי שאמר לו:  שמערת המכפלה עומדת לרשותו לקבור מֶתָיו, והוסיף עפרון  ארבע מאות שקל ביני לבינך מה הם. בכך רמז לאברהם את המחיר שעליו לשלם ואכן שקל אברהם לעפרון את הכסף שרמז. ללמדך כי אין תּוֹכָם כְּבָרָם .  אחד בפה ואחד בלב. בחלום שנראה אליו אלהים כפי שכתוב, נאמר לו והוזהר כי ישראל נשמר על ידי אלהים כעמו שבחר בו ולא יתן  לחולמי חלומות לפגוע בו . זאת כל עוד ישראל שמר אמונים  לאלוהי ישראל , ולא נתפתה לעבוד אלילים כפי שזה אכן קרה. זאת למרות הסטיות שלוו את ישראל בארבעים שנות נדודיו במדבר, הוא שמר על יחודו והעמים העוינים לו נכשלו במלחמתם נגדו.  דבר זה היה שיחות עמי המדבר וזה קבל ביטוי בדברי בלק שנתבקשו שליחו לאמר לבלעם: הנה עם יצא ממצרים , הנה כסה את עין הארץ .(כב/ה) תאור זה איננו משקף את מצב האנשים שיצאו ממצרים, שהיו מנוצלים , עיפים ומפורדים. אלא כך הם נראו בעיני אחרים, לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה והאמונה באלהי ישראל. עם קטן ועיף הפך עם רב חזק המפיל חתיתו על הגויים סביבו, כי הרוח נצחה את הכח . הכוח היה באמונה ובעמידה האיתנה מאוחדים ולא מפורדים כפי שקורה מדי פעם .

מַה  טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל.

הקללה מתחלפת בברכה על כרחו של בלעם. וכאשר הגיע אל ערבות מואב והשקיף על עם ישראל מרחוק הבחין בעם שפועל במסגרת מעין צבאית לפי יחידות על דגליהם עם סדר כוחות מרשים ביותר אז פתח ואמר: מַה  טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל. דברים אלה מתארים את ישראל כפי שראה אותם בלעם וכפי שהם נראים בעיני אחרים :  כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כגנת עֲלֵי נהר כַּאֲהָלִים נטע ה' כארזים עלי מים. יִזַּל מים מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ במים רבים . (כד/ה,ו,ז) דברים אלה השמיע בלעם לבלק שהזמינו בכבוד רב לקלל את העם שפלש לממלכתו מבלי ששאל רשות לכך. בלק נדהם מבלעם שהחל לברך את ישראל במקום לאור אותו.  היכן היתה הנפילה של ישראל בערבות מואב כאשר נכנסה לשורותיו הסטרא אחרא, והביאה את העם הזה לזנות אל בנות מואב בכך החל כוחו של ישראל לאזול . בלעם בברכתו רמז לבלק כי רק יטה את ישראל מאמונתו באלהי ישראל יגבר עליו. שאם לא יעשה כן הם יגדלו ויעצמו ויתפשטו כפי שתאר זאת בחרוזיו : כִּנְחָלִים נִטָּיוּ , כאן מתגלית  העמדת הפנים של בלעם . בעצתו הנסתרת של בלעםכעושה דברו של אלהי ישראל, הביא לידי כך להתפקרות ישראל והחל עובד את אלילי מואב . בכך נראה כי בלעם לא הפר דבר ה' אליו ונתן לישראל להזיק לעצמו , כמתואר בפרשה:  וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחו לאלוהיהן (כה/אב,) השיא היה כאשר בפרהסיה נאמר: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד(כה/ו) אז נפלה עטרת ישראל  והיתה מגפה בישראל . עד אשר קם פנחס ועצר אותה בעותו דין צדק לחוטאים בפרהסיה .

חַיָּב הָעָם לִזְכּוֹר בְּעֵת רְוָחָה טוֹבָה וּמְתוּקָה

לִזְכּוֹר תָמִיד  יְמֵי הַסֶּבֶל  בְּעֵת  צָרָה וְצוּקָה

לִזְכּוֹר גָּם אֶת הָאִמְרָה אִם אֵין אָנִיִ לי מִי לִי

כִּי בְּעֵת צָרָה לֹא יִלָּחֵם אָחֵר לְמַעֲנִי בִּשְׁבִילִי

לֹא תָּמִיד יָקוּם שֶׁבֶט מְיִשְרָאֵל וּמוֹחֵץ אוֹיֶב

כִי עֲמָלֶק  הוּא  תָּמִיד בַּשַּׁעֲרֵי יִשְׂרָאֵל  אוֹרֵב

הוּא שַׂם לוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל טֶרֶף  לָמוֹ  כְּצָר וְעָם

לָכֵן נִצְטַוֵּנוּ  לִמְחוֹא  זִכְרוֹ  מְעַתָּה  וְעַד עוֹלָם

מֻזְהָרִים אָנוּ  לִסְמוֹךְ אַךְ וְרַק עַל ה'  וְכוֹחֶנוּ

כִי אֵין עָם  שֶׁיִּלָּחֵם  מלְחֶמֶת  יֶשַׁע  בַעֲבוּרֶנוּ

אַף כּי נֶאֱמַר ה' יִלָּחֵם לָכֶם  וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּן

עֲשׂוּ כְּמִצְוַת חז'ל יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תָּחַרְשׁוּן

וְהַגְּאֻלָּה לֹא תְּבוֹשֵׁש לָבוֹא כְּשָנָחוּשׁ עָם אֶחָד

וְלֹא יֵאָמֵר עֲלֵינוּ עוֹד עָם הַשּׁוֵכן תָּמִיד לְבָדַד

The post פרשת השבוע בלק appeared first on פוזיציה!.

בס"ד

שבת שלום קהל קדוש.

נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל הֻבְטְחָה

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת מַסָּע בַּמִּדְבָּר  בְּסֶבֶל  וָיֶגַע

הִגִּיעוּ לְסִיּוּמָן בַּנַּחֲלָה כְּאֹות לְסֹוף הַמַּסָּע

הַנָּחֲלָה  אֲשֶׁר  הִבְטִיחַ  ה' לְעַמּוֹ  יִשְׂרָאֵל

שֶׁבָּהּ יֵשֵׁב לִשְׁבָּטָיו בֶּטַח וּבֶטַח  בָהּ יִגָּאֵל

עַם יִשְׂרָאֵל מְחֻשַּׁל שֶׁגּוֹבֵר עַל עַמֵּי הַמִּדְבַר

עַל עַמִּים שֶׁעַמְדּוּ בְּדַרְכּוֹ מִגֵּר וַעֲלֵיהֶם גָּבַר

כִּי דָּחוּ יָדוֹ לְשָׁלוֹם וּלְמִלְחָמָה הֶמָּה שַׁאֲפוּ

וְהָיָה סוֹפָם מַר כִּי יָד יִשְׂרָאֵל לְשָׁלוֹם דָחוּ

וְדִּבְרֵי  יְמֵי עוֹלָם חוֹזְרִים כְּפִי שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ

הַיָּד  לְשָׁלוֹם  נִדְחֵית  וְהַצָּרוֹת  לֹא בּוֹשְׁשׁוּ

כְּעַמֵי מִדְבַּר כְּסִיחוֹן וְעוֹג וְיָוָן וְרוֹמִי וּפָרָס

וְהַפַּעַם נַוָּדֵי הַמִדְבַּר חַסְרֵי רַחֲמִים כְּחָמָס

על טעות והטעיה מרד והמרדה משלמים

מאז יציאת מצרים  לא פסקו הטרוניות , על מנהיגי עמנו שהוציאו החל ממשה שהוציא עם עבדים מעבדות לחרות. עם שהיה נתון תחת שלטון רודני שנהג מנהג כפוי טובה, בקבלו את  עצת יוסף שהעצימה אותו והיה טוב לו , אבל מהר מאד שכח את אשר עשה למענו יוסף שיצג את ישראל והשיב לו רעה תחת טובה . ברם השאיפה לעצמאות ולחרות לא פסקה בקרב עמנו גם בימים האפלים , האמונה כי ה' אלהים אמת יְקַיֵּם הבטחתו לאבות הָאֻמָּה לאברהם ליצחק וליעקב ויביא את ישראל למנוחה ולנחלה.  פרשת חֻקַּת מסיימת את מסעות ישראל ונדידתיו במדבר, תחילה השנתיים הראשונות אחרי היציאה ממצרים ומעמד הר סיני , והשניה החל בפרשת שלח לך. תקופה שניה נמשכה שלושים ושמונה שנים. וזאת עקב נסיון אלה שנשלחו לרגל את הארץ  (הידועה בכינוי "המרגלים") והוציאו דבתה רעה , מדובר בעשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל , בכונה להרתיע את העם מלהלחם על נאץ ולכבשה.  כאן למדים אנו כי צריך שהעם יהיה מוכן להקריב למען הארץ. בגלות העם תבוסתנות , נדחתה הגאלה וההגעה אל המנוחה ואל הנחלה . למעשה לא נמצאו התרחשויות מיוחדות בעם מפרשת המרגלים לכל אורך שלושים וושמונה השנים עד הגיע העם אל גבול הארץ אל ירדן ירחו. רק בְחֻקַת נאמר:  ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן  יְרֵחוֹ.(כב/א). זה היה המקום הנקרא מדבר צִין (שמקומו המשוער הוא גבול מדבר סיניוזה שנאמר:  ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין (צִן) וזה בחדש הראשון וישב העם בקדש. (כ/א). רש"י אומר כי במשך שלושים ושמונה השנים מת דור המדבר"-יוצא מצרים. ביטוי שהפך במרוצת השנים למטבע לשון לכל אובדי דרך. ומשנאמר כל העדה, הכונה לאלה ששרדו ועמדו בתלאות והיו נכונים להקריב למען כיבוש הארץ.

המים במדבר הם מצרך חיוני בלעדיו אין

זה מביא אותנו אל מרים – אל "באר מרים" שלותה את ישראל במדבר ארבעים שנה במות מרים יבשה הבאר שלותה את ישראל והחלו בני ישראל רוטנים נגד משה ואהרן לאמר: ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם …ולמה העליתֻנוּ  מִמִצְרָיִם ….אל המקום הרע הזה (כ/ה) . כאן מובא הדבר המוזר ביותר שמתרחש בין משה ואהרן לבין הקב"ה. משגברה זעקת העם מחוסר מים פנו משה וארהן אל רבונו שלעולם להוציא לעם מים כדי להחיותו. הקב"ה נענה לתפילתם ואמר למשה דבר את הסלע מול העם והוא יוציא מים . אלא מה  משה הכה על הסלע במקום לדבר אליו, בכך גילה אמונה רופפת מחמת הספק שנכנס בלבם, כפי שזה קבל ביטוי מפי הקב"ה לאמור: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (כ/יב)  בכך הטילו ספק בכוחו של הקב"ה להוציא מים מן הסלע וזה מול כל העם.זה הכניס ספק בלב העם אם הקב"ה אשר עשה אותות ומופתים אין ספור לישראל החל מיציאת ישראל ממצרים עד הביאם הלום יוכל להוציא מים מן הסלע. ספק זה הביא להחמרה עם משה ואהרן וגזר עליהם : לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם.(כ/יג) זה נראה עֹנֶשׁ כבד כלשון ימינו איננו פרופורציונאלי לעברה, זאת למרות היות משה  נאמן ביתו של ה'. כאן המקום לנסות לדעת מה מביא משה להכות על הסלע ולא לדבר אליו כמצות ה', יש הסוברים כי נכנס בלב משה ספק אם אמנם יצאו מים ויש הסוברים כי משה נהג כפי שנהג קודם לכן בשנתיים הראשונות מהיציאה ממצרים שם אמר אלהים למשה: הנני עֹמֵד לפניך שם על הצור בְּחֹרֶב וְהִכִּיתָ בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם"(שמות יז, ו)  ושוב הכה על הסלע כאן במקום לדבר אליו. העונש שהוטל על  משה ואהרן היה כבד ביותר, נשללה מהם הזכות להכנס עם העם לארץ כנען. ולמות מחוץ במדבר. תחילה מדבר במות אהרן שנאמר: וימת אהרן שם (בְּהֹר הָהָר) בראש ההר. (כ/כח) ובכך אומרים רבותינו כבה אור שהאיר עולמו של ישראל . לא רק אלא ששם בא הלכו לעולמם גדולי הדור , אלא שעם ישראל חי וקים . ועוד מיתתם של גדולי הדור דאז תוארה  במלים אחדות שנאמר:  וַתָּמָת שם מרים ותקבר שם. (כ/א) חמש מלים בלבד ובאהרן נאמרו חמש מלים: וימת אהרן שם בראש ההר.(כ/כח) . וגם במשה בבוא עתו למות נאמרו:  וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. התורה אסרה פולחן המתכאילו מקשר הוא בין החיים לקב"ה , לא בכדי על גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות על משה נאמר: ולא ידע איש את קבורתו (מקום קבורתו) עד היום הזה. (דברים לד/ה ). חכמינו ז"ל  צוו עלינו : לא תלמד לעשות כתועבת הגוים . ולא לשאולב"אוב וידעוני ודֹרֵש אל המתים. (דברים יח/ט-יא) 

המנהיג לפי התורה הוא אחד העם      

בישראל אין כל העדפה של אדם כמנהיג על אדם אחר ,מעבר להיותו מנהיג בעתו, שנבחר על ידי הגבורה להנהיג את העם. זה כולל משה רבנו גדול הנביאים וגדול המנהיגים שקמו לישראל בכל הדורות. מובא כאן מדרש תנחומא קדום שאומר בענין זה כך: אמר לו הקב"ה למשה: משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא אל הארץ , שהרי נגזר על משה רבנו שלא יביא את ישראל לארץ כלומר שהוא יכנס. והרי משה רבנו מתחנן לבטל את רוע הגזרה שנאמר: ואתחנן אל ה'… אֶעְבְּרָה-נָא ואראה את הארץ הטובה" (דברים ג/כג,כה) , משל למה הדבר דומה , לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של המלך וְנִשְבֵית הצאן. בקש הרועה ליכנס לִפְלַטְרִין של מלך , אמר לו המלך : יאמרו שאתה הִשְׁבִּיתָ הצאן ,(כלומר עשית בכונה כדי להיכנס) אף כך אמר לו הקב"ה למשה : תהיה בצידם ותבא עמהם שנאמר:  ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל (דברים לג/כא) מדרש זה חשוב ביותר לנו כיום כעם. זכות ישראל על ארצו ארץ היא נחלת אבותיו , עוד בטרם קמו הנצרות והאיסלאם , והיו לאדוני הארץ. הרי הם נסמכים באמונתם על התורה  נשוב אל חטאם של משה ואהרן שבגינו גזר הקב"ה לאמר: לכן לא תביאו את הקהל הזה  אל הארץ אשר נתתי להם (כ/יב) , למרות הקושי בהבנת הגזרה הזאת, ניתן לומר כי חטאו של משה בכך שהטיל ספק  בדברי הקב"ה מול העם . מכאן אנו אומרים תדמית העם כתדמית מנהיגו וגורל המנהיג כגורל עמו. נראה כי ישראל תמיד היה דור עקש ופתלתול (דברים לב/ה)  דור סורר ומורה .על העם לקחת גורלו בידו ולראות במנהיג אדם ככל האדם ולא רם מעל העם. לא בכדי בחר ה' במשה רועה צאן למנהיג העם , אשר גלה אהבה ואחריות כלפי צאן מרעיתו ולא התנשא עליהם, כי בסך הכל הוא אדם ככל האדם .   

מוּסָר  הַשְׂכֵּל  שֶׁנִּלְמַד  מְחֻקַּת  יָקָר מִפָּז

לָמַדְנוּ  כִּי עַל  הַמַּנְהִיג לֹא  לִהְיוֹת  נֶחֱפָּז

וְכִי הַמַּנְהִיג  כָּפוּף לָחֹק  וְלַמִּשְׁפָּט תָּמִיד

וְכִי דִּין מַנְהִיג  כְּדִין אָדָם הָעוֹשֶׂה בְּמֵזִיד

אֵין מְחִילָה  וְאֵין כַּפָּרָה  יְהֵא  רָם וְנַעֲלָה

גָּם כְּשֶׁנָהָג כְּכֹל אֲשֶר נִצְטַוָּה מִלָּה בְּמִלָּה

לֹא יָעַמְדוּ לוֹ כְּמֹשֶׁה הַגְּדֻּלָה  כָּבוֹד וְהִלָּה

לֹֹא  יָבִיא  כְּמֹשֶׁה הָעָם  לַמְנוּחָה וְלַנַּחֲלָה

לְבַל  יֻתַּן  לָאוֹיֶב  סִפּוּק וּתְאָוָה  כְּבָאִמְרָה:

רָבִים הַחָמוֹרִים בֵּינֵיהֶם לְרַוְחַת רוֹכְבֵיהֶם

הפתגם בלשון המקור*פתגם ערבי שכך הוא נאמר:

אִתְקָאתָלוּ אִל חָמִיר פִּי סְעַאדֶת אִל רִכָּאב

The post פרשת השבוע חקת appeared first on פוזיציה!.

שבת שלום קהל קדוש                  

מְרִידָה בְּכֹחַ עֶלְיוֹן

קַם לֹו  בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת  בֶּן   לְִוי וְהִתְרִיעַ

מוּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְמַךְ  בְּמַסִּיתִים הוֹדִיעַ

רַב לָכֶם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן  לְהִתְנַשֵּׂא   עַל הָעָם

רַב  לָכֶם לָשִׂים עַצְמְכֶם נַעֲלִים  מְעַל כֻּלָּם

נְטַלְתֶּם שִׁלְטוֹן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם  גָּם הַגְּדֻלָּה

הֲרֵי כֻּלָּנוּ קְדוֹשִׁים וּנְטַלְתֶּם לָכֶם הַתְּהִלָּה

הָאֶחַד נָטַל  לְעַצְמוֹ מַלְכוּת  וּלְאָחִיו כְּהֻנָּה

גָּם אָנוּ בְּנֵי לֶוִי וְגָם בּנָוּ יֶשׁ  אוֹתָה  תְּכוּנָה

הִנֶּה בִּגְלָל שְׂרָרָה אִבְּדו לָהֶם דַּעַת וּתְבוּנָה

נִתְמָכִים בְּדָתָן וַאֲבִירָם וְכַךְ גָּבְרָה הַתְּכוּנָה

כְּמֵבִיאִים דְּבָרָם כִּדְבַר הָעָם  כִדְבַר הֶהָמוֹן

כַַךְ  הִכְנִיס קֹרַח רִיב אָחִים הָרִיב הָרִאשׁוֹן

הנבואה והכהנה מפי הגבורה

משה לא שם עצמו נביא שמביא דבר בני עמו בפני פרעה, זאת היתה משימה שנכפתה עליו, כאיש שנבחר על ידי הגבורה, להוציא את בני עמו ישראל מ"גלות מצרים". משה שהיה דבר ה' בפיו  נצטוה למנות את אחיו הבכור אהרן ככהן גדול– תפקיד שמשמעותו הנהגת העם בחיי יום יום .  ומשה כנביא מְחֻבַּר לאל עליון במישרין, שזה הוטל עליו על ידי הקב"ה הר כגיגית בהר סיני ,  פעל כדבר ה' בכל אשר עשה והקב"ה שם את אהרן "נביאו" במשמעות מביא ניבו מביא דבר משה בפני פרעה . מיד לאחר היציאה ממצרים ותחילת הליכת העם במדבר, נצטוה למשה להקים "משכן" לרכז בו עבודת האלהים לסילוק מנהג שדבק בישראל במצרים בעבודת אלילים. מזה למדים כי שבט לוי נבחר על ידי הקב"ה להנהיג את העם. משה מינה את הלויים  לכהן בקדש שנאמר : ואחרי כן יבאו הלוים לעבד את אהל מועד .(בהעלותך ח/טו) לצורך זה היה על משה לבחור את המשרתים בַּקֹּדֶש : מבני עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל.(במדבר א/ג)  תפקיד הלויים לא היה קל כמשרתים בקודש, כי לאחר הקמת המשכן היה עליהם לפרקו לחלקים ולשאתו , כדי להעבירה מחינה אחת לבאה אחריה ולהרכיבו מחדש.  משה פעל כאשר צוה ה' לעשות, דהיינו לקים מסגרת של עם על כל הסממנים של עם כאילו יושב הוא בארצו.  דאג למסגרת מדינית ומשפטית לכן כמצות האלהים  מינה  סנהדרין לשפוט את העם וללמד תורה שנאמר : ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות אהל.(אהל מועד) (בהעלותך יא/כד)  כדי שהעם יראה אותם וְיִשָּׁמַע לפסיקתם.  הכל נראה תקין עד אשר מינה משה על פי השם בנוסף לאהרן אחיו, ככהן גדול גם את בניו ככהנים. משה גם ממנה על פי ה' את אליצפן בן עוזיאל כנשיא על בני קהת. זה שהביא את אחד משבט לוי הוא קרח אחי אבא של ארבעה הם : עמרם ויצהר וחברון ועזיאל (שמות ו/יח)  שני בניו של עמרם הבכור נטלו משה נבואה ואהרן כהנה – נטלו גְּדֻלָּה כמתואר:  אחד מלך ואחד כהן גדול. קרח אמר להם אני ראוי לטול את הגדלה השניה כבן יצהר שהוא שני לעמרם, מדוע ימנה בן אחיו הקטן מִכֻּלָם כעליון על האחרים , אף על  פי שזה היה מפי הגבורה . ברם  הַמַּחְלֹקֶת על שְׂרָרָה היה סופה מר ונמהר לקרח ועדתו.

מַחְלֹקֶת סביב ההנהגה והכבוד ומשמסתתר בתוכם  

נראה כי תופעה הרדיפה אחר שלטון ושליטה תופעה עתיקת יומין, בימינו מנסים להכניסה לשוא למסגרת של בחירת המנהיג לפי כישוריו, לשכנע את הבוחרים כי הוא האיש המתאים ואין זה חשוב כל כך אם אכן הוא מתאים אם לאו, די אם הוא נתמך בַּהָמוֹן. באזורנו המנהיג הוא מי שצבר כוח ושם עצמו מנהיג על אפם וחמתם של בני העם שהוא בעצם איננו אלא אחד מהם. יש ועושים בהפיכה ויש במהפכה , ו"המנהיג" תופס מנהיגות עליהם על אפם ועל חמתם ושם עצמו נעלה על כֻּלָּם. במבט לא משוחד על מבנה של מדינה ועל מבנה של עם היושב בה, לא יתכן שלא יהיה מנהיג שתפקידו להנהיג את העם. בלי מנהיג העם נחשב כעדר בלי רועה, לכן אין מנוס מהצבת מנהיג, הן על ידי בחירה והן על ידי מינוי. נשוב למַחְלֹקֶת קֹרַח שנתפשת כמחאה שגובלת בהמרדה, אף על פי שמרד זה היה חסר סכוי, אפילו המורד הוא אחד.מבני שבט משה ואהרן, שבט לוי. צרוף שנים משבט ראובן דתן ואבירם גרם לזעזוע וגרם לטשטוש הקלקול בשבט לוי, זו הסבה גם שצורפו  250 ראשי סנהדראות רֻבָּם משבט ראובן שהיה לפי מבנה המחנות שלמדנו עד כה בסמוך לשבט לוי. על כך אמר רש"י: אוי לרשע אוי לשכנו. דתן ואבירם אינם כקרח, הם לא נסו להביא דברם בפני משה ואהרן על בסיס השכל הישר, אלא הם נהגו כדברי הרמב"ם כבוגדים באלהים באבדם את השכל הישר. הרמב"ם השוה בספרו מורה נבוכים את שכלו של האדם לצלם אלהים: כי האדם נברא בצלם אלהים וכדמותו שנאמר: נעשה אדם בצלמנו  כדמותנו.(בראשית א/כו) לדבריו באמצעות שכל האדם אפשר להכיר את האמת, ברם אם מטים את השכל הישר מגיעים לדבר שקר ובכך חוטא האדם כלפי ה' ולא כלפי אדם אחר. וזו היתה תוצאות מעשיהם.

המרדת העם על ידי בעלי ענין

אין חדש תחת השמש , התקפת קרח את משה ואהרן היתה מעין "המרדה", בימינו נקרא הדבר "הסתה", לא כאשר לנגד עיני המנהיג טובת העם והמדינה , אלא טובתו האישית אשר היא מדריכה אותו איך לנהוג ואיך להתנהג. בעוד המנהיג הנבחר, נועד לשרת את עניני העם , נעשה במרוצת השנים משרת את עצמו וסביבתו. בעוד גדולתו כמנהיג נמדדת כמדת דאגתו לעמו לארצו, זה נעלם כאשר הופך משרת עתמו וסביבתו. בדוננו בהמרדה או בהסתה מצאנו כי רש"י העסיק אותו דבר זה והוא מונה את ההמרדות של העם עד למרד קרח, שזו היתה ההמרדה הרביעית בסדרה. משה כמנהיג , לא נקם ונטר את אלה שהסיתו והמרידו נגדו ונגד אהרן אחיו , הוא אף התפלל למען העם ולמען המורדים שטעו או הוטעו , בקש מחילה וכפרה בעבורם מאת ה'. רש"י  מונה את ההמרדות וכפיות הטובה של העם ואת אלה שהסיתו אותו: זה מתחיל בחטא העגל שם נאמר:  וַיַּחֶל משה.(שמות לב/יא) בפעם השניה  היתה כאשר העם התחיל להתאונן בלא כל הצדקה על התפל שם נאמר ויתפלל משה .(במדבר יא/ב)  במרגלים נאמר: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים.(במדבר יד/יב)  בְּמַחְלֻקְתּוֹ של קרח  נאמר : נתרשלו (רָפוּ) ידיו כי ידע את גורל המורדים ואלה שמצטרפים אליהם ומביא רש'י משל לבן מלך שסרח (שחטא) על אביו ופיס עליו. אוהבו פעם ושתים ושלש ,כשסרח ברביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא ואמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני, זה המשל והנמשל עד מתי יקבל ממני את תפילתו ותחנוני בעבור העם הזה. מכאן הקב"ה הפעם לא מחל לקרח ועדתו, כי מרדו בו ולא במשה ואהרן. כפי שזה היה בחטא העגל, שם נענשו רבים ואילו כאן הענישה היתה פחותה, כי נספו קרח ועדתו ועוד ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש שהלכו אחרי המורדים. על אף שקרח מתואר על ידי חז"ל:  כבעל רוח הקדש, בבוא התורה לתת לו יחוסו המשפחתי נאמר עליו: בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב או ישראל. כי חבר אל דתן ואבירם, ויערב בברכתו אמר על אלה שסרחו מבניו: בקהלם אל יחד כבודי. משה אמר כאן כל אשר אני עושה וממנה הוא על פי הדבור מאת השם, ולא על דעתי אלא כאשר דבר אלי ה' כן אעשה.

הָעָם אֵינֶנּוּ חוֹטֵא אֶלָּא אִם  מַנְהִיגוֹ  הוּא  מַחֲטִיאוֹ

זֶה שֶׁהֵבִיא אֶת מׁשֶׁה לְהִתְפַלֵּל בעד העם על  חאטו

הֲנִנְהַג  כְּמֹשֶׁה אוֹ נַחֲמִיר כִּשְׁמוּאֵל שֶׁלֹּא חַס  וְהִכָּה

זֹאת נִשֶׁאֶרֶת שְׁאֵלָה שֶׁל אֹפִי בְּחֻמְרָה אוֹ לְשׁוֹן רַכָּה

לֹא בִּכְדִּי  נֶאֱמַר לָשׁוֹן רַכָּה תִשְׁבוֹר גָרֶם וְגָם תּוֹעִיל

זו ֹ דַּרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה  לְלַמֵּד שֶׁלֹּא  לִסְטוֹת מְהַשְּׁבִיל

זֶהוּ הַלֶּקַח  שֶׁנִּלְמַד  מְקֹּרַח וַעֲדָתוֹ הָיְתָה אַחַת דָּתוֹ

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיָה וַתִּבְלַע אוֹתוֹ וְכֹל אֲשֶׁר אִתּוֹ

עַל אָף הַלֶּקַח מפְּרָשַׁת קֹרַח  טוֹב  לְתַקֵּן  הָעִוּוּתִים

וּלְחַנֶּך  אֶת הָעָם לָלֶכֶת בַּחֲשִׁיבָה רַק בְּדֶרֶךְ יְשָׁרִים

אֵין  בְּכַךְ פְּסִיחָה וְהַשְׁלָמָה עִם  הָעַוֶל  כְּדֶרֶךְ  אֹרַח

כִּי פֹּה נֵשֵׁב לָעָד וּפֹה נַעֲשֶׂה וְנִזְכּוֹר סוֹפוֹ שֶל  קֹרַח.

The post פרשת השבוע קרח (המקאם נַהֲוַנְד) appeared first on פוזיציה!.

שבת שלום, קהל קדוש.

הַמְרָדָה בְהַסְוָאָה

מַהְפַּךְ בְּדַעַת הָעָם בְּעֵת  מְצוּקָה  וָזַעַם

אַף כִּי אוֹמְרִים  אֱמֶת  לַאֲמִתָּה  הַפַּעַם

בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן לְהַפִּיל  אֵימָה  וָפַחַד בָּעָם

הַמְרָדָה בְּהַסְוָאָה לְהַפְחִידָם וּלְהַמְּמַם

חֲצִי-אֱמֶת זֶה שֶׁקֶר לְהַפִּיל אֵימָה מְעִיד

לְשַׁבֵּחַ פְרִי הָאָרֶץ וְעַל  עֲנָקֵיהָ  לְהחֲרִיד

 כָּכָה הרְתִּיעוּ אֶת הָעָם לְבַל יִלָּחֵם עֲלֶיהָ

אָמְנָם פּוֹרִיָּה אַךְ  הִיא  אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֵיהָ

הָיוּ שָׁם גָם  יְשָׁרִים לֹא  אַלְמָן יִשְׂרָאֵל

וְכִי בְדָם וְיֵזַע אֶרֶץ  כְּנַעַן תִּפָּדֶה ותִּגָּאֵל

אָז וְתָמִיד יִמָצְאוּ מוֹשִׁיִעים וְּמתְנַדְּבִים

לְהָגֵן  עַל בְּנֵי הָעָם  לוׁחֲמִים  וְסַרְבָּנִים

נִנְהַג כִּלְשׁוֹן הַמָּשָׁל הַיָּדוּעַ אֲשֶׁר אוֹמֵר

                               הִזּהֵר נָא אַל תֹאמַר לִשְׁתוּם-עַיִן,עִוֶּר* *לא תקול ללאעור  אעור פי עינו

                          אַף כִּי הָאוֹמֵר זֹאת הוּא אֵָכֵן אֱמֶת דִּבֵּר  لا تقول  للاعور اعور في عينو

משה שלח אנשים לתור את הארץ

לקראת הכניסה לארץ כנען ארץ נחלת ישראל נאמר :  "וידבר ה' אל משה לאמר:" שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" (יג/ב) לקראת כניסתם אליה, לדעת מי העמים שיושבים בה ואם היא ארץ טובה ופוריה , זאת ואם הם רבים וחזקים,  כדי שהעם שהלך במדבר יוכל לגבור עליהם , ואם הארץ פוריה ובה עצים שתבטיח קיום לישראל, כי אין בחירה לישראל אלא הארץ הזאת שהבטיח הקב"ה לאבות האמה לאברהם יצחק ויעקב לתתה להם, מן הראוי שגם ידעו מה צפוי להם אחרי סיום נדידתם במדבר. למען קבלת ידע מהימן , בחר משה כעצה שיעץ לו אלהי : לבחור איש אחד ,איש אחד איש אחד למטה אֲבֹתָיו נשיא השבט  כדי ל"רגל" את הארץ, דהיינו ללכת ב"רגל" מכאן המושג המוכר לנו "מרגלים" שהולכם בסתר ברגל מבלי לעורר חשד בקרב תושבי הארץ, אלא שלא כל שנים עשר נציגי השבטים מלאו תפקידם נאמנה. יש כאלה שראו את עמי הארץ כ"ילידי ענק" מפילי אימה  וכבר בשלב זה נרתעו עשרה נציגים והחלה רוקמים מזימה לגרום לכך שהעם לא ילחם על הארץ.  פרט לשנים כלב בן יפונה ויהושֻעַ בִּן-נוּן ,  שלא נטלו חלק בַּמַּעַל לא רק אלא שהם מחו ובפני העם קרעו בגדיהם ואמרו אל כל עדת בני ישראל את האמת עליה: כי מדובר אכן ב"ארץ זבת חלב ודבש" בנגוד חכונת זדון של עשרת הקושרים: ויאמרו איש אל אחיו , (כפי שנראה כממתיקים סוד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.(יד/ד). בכך הפילו פחד בלב העם, ובשים אחד מהם מנהיג (ראש המורדים) שיוליך את העם כֻּלּוֹ חזרה למצרים. משה שליח האלהים החזק והאיתן אשר עמד איתן מול פרעה, ואהרן אחיו ודבר אל פרעה בלשון מצוה, לא עמדה לו ולאהרן אחין זכותם זו בפני העם המורד: ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל (יד/ה) . מיד לאחר מכן אנו קוראים שאלהים כי חרה לאלהים ראה זו פגיעה בו לאמור: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי… אַכֶּנּוּ בַּדֶּבֶר ואורישנו.(יד/יב)  משה מיד עמד לצד העם בשמעו ה' אומר: עד אנה ינאצוני (ירגיזוני ולא מלשון נאצה – גִּדּוּף)  מכאן מובן שממרידים אינן מורדים במשה ובאהרן אלא מורדים בקב"ה  עצמו, אחרת למה יאמר ה': עד אנה ינאצוני. הפעם כמו בחטא העגל הם "עברו את הגבול " ואף הגדילו עשות, כי הסיתו את העם לשוב מצרימה.

הקב"ה יעץ למשה לשלוח אנשים לתור את הארץ.

חכמינו ז"ל הבהירו הבהר היטב, כי כאם הקב"ה איננו מצוה על משה לעשות או לא לעשות דבר, כשכונתו להיטיב עם עמו , מכאן יעץ ה' אל משה לתור את הארץ בטרם הכניסה אליה וברם ילחם עליה, זו היתה בבחינת עצהולא צו. ללמדך בטרם אתה פותח במלחמה נגד אויבך, דע מי הוא ומה כוחו בטרם תכנס למלחמה ויותר מה נצטוה ישראל לפני מלחמה לקרוא לאויב לבחור בדרכי שלום. הפעם מדובר שנתיים אחרי היציאה ממצרים כ"עם" ויתכן כי לא יהיה מוכן למלחמה מול עמי כנען. משה עשה כדבר ה' נועץ בשכינה  והגיע לכלל  החלטה, שצריך לשלוח אנשים לתור את הארץ כעצת הקב"ה.  משה ידע כי ה' מקיים הבטחתו לאברהם יצחק ויעקב לתת לישראל את ארץ כנען כנחלה לעמם לְרִשְתָהּ. משה לא נולד בארץ כנען ולא ראה את הארץ ולא ידע מי הם יושביה ומה טיבה של הארץ המתוארת כ"ארץ זבת חלב ודבש". רש"י מעלה דבר סמיכות פרשת שלח לך לפרשת בהעלותך, כלומר פרשת המרגלים לפרשת מרים, שעסקה שם ב"דִּבָּה" שכביכול מרים דברה בצפורה אשת אחיה משה לאמור: ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדֹת האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח, אשה כֻּשִׁית לקח.(בהעלותך יב/א), ומרים הנביאה נענשה למרות מעשיה במשית משה מן המים ובהבאתו לחצר המלוכה להתחנך שם, זכויות אלו לא עמדו לה על הוצאת דבה (לשון הרע) ושוב אנו קוראים בשלח לך על הוצאת דבת הארץ. משה בשלחו לרגל את הארץ צפה כי מצב הארץ יחזק את לב העם שיהיה מוכן להלחם עליה אם יהיה צורך בכך. לא בכדי האמין כי ישמע טובות על הארץ כי הרי הקב"ה אמר: אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג' י"ז) למרות שמצרים היתה עשירה שעליה נאמר: כגן ה' כארץ מצרים  (בראשית פ' יג'  פסוק י'), אלא האמירה  מעני מצרים וגו' , לתת שבח לארץ ולצומח בה, מה עוד וכנען לפי התורה היתה קימת לפני מצרים שנאמר: חברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. ואילו המרגלים קשרו קשר לתאר הארץ כארץ אוכלת יושביה.

הנשלחים לרגל את הארץ החלו דרכם בנגב

חברון היא עיר בפתח המדבר שנחשב כאזור קשה והחיים בו לא יהיו קלים. מדובר בתקופה מלפני כארבעת אלפים שנה . בהנחיות משה לשליחים- המרגלים יעץ משה להם להתחיל בנגב, במתואר על ידי רש"י כפסולת ארץ ישראל, מפני שהוא איננו שונהמן המדבר שצעד בו העם שנתיים אחרי צאתו ממצרים.רש"י סבר כי טוב תחילה להראות את מצב הארץ הקשה לנהוג כמנהג הסוחרים או הַתַּגָּרִים, מראים את הפסלת תחלה ואחר כך מראים את הסחורה המשובחת . משה ניזון מדברי אלהים אליו לכן סבר בהתחלה יתקלו במצב דומה שבו נמצא העם שנתיים מצאתו ממצרים כארץ ציה ושממה, ולאחר שיתורו את הארץ לארכה ולרחבה יביאו לעם בשורה טובה. אמנם מצאו את הארץ פוריה עונה על התאור ארץ זבת חלב ודבש , אלא שהקשר שקשרו להפיל פחת ואימה על העם לא עולה בקנה אחד עם תאור פריה מכאן עברו לתאר את יושבי הארץ כנפילים כ-אָחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי שישראל על ידם נראים כחגבים, כפי שנאמר: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.(יג/לג) מתברר כי המרגלים עשו מלאכתם שקר שנאמר: וילכו ויבאו (י"ג  כ"ו) כי מלכתחילה לא היו מוכנים להחלם על הארץ  חטאם זה והקב"ה גזר שדור זה יכלה במדבר ולא יהא הדור שיכנס לארץ לרשת אותה. לכן הוסיף ישראל לצעוד במדבר עוד שלושים ושמונה  שנים  עד  כַּלּוֹתוֹ דור במדבר שהוציא דבת הארץ . לפיכך חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו.

כְּתָמִיד  חָשׁוּב קִיּוּם  יִשְׂרָאֵל  בְּאַרְצוֹ

כֹּחַ עֲמִידָה מוּל כֹּל צָר בִּמְלוֹא  מִרְצוֹ

כִּי רַבִּים הֶמָּה הַקָּמִים עָלָיו לְהַכְרִיעוֹ

בְּרַם הֵם נִכְשָׁלִים מוּל כֹּחוֹ בְּאַחְדּוּתוֹ

זֶה שֶׁמַּחֲזִיק יִשְׂרָאֵל כְּעָם בָּדָד יִשׁכּוֹן

זֶה  שֶׁשַּׂם לְאַל מְזִמּוֹת מִמְשְׁלוֹת זָדוֹן

כִּי מְאָז יְצִיַאת מִצְרָיִם לֹא תָּמוּ צָרָיו

אַך עַמִּים רַבִּים הָיוֹ כַרְעוּ נַפְלוּ לְרַגְלָיו

כֹּל אֲשרֶ צִָריךְ לְהַאֲמִין בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ

וְלִבְטוֹח בֶּאֱלֹהֵי עֶלְיוֹן  שֶׁבָּחַר בֹּו לְעַמּוֹ

לְפִיכַך עָם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם וְהֶם אֵינָם

כְּרוֹמִי וּבָבֶל וְצַלְבָּנִים חָמָס כּוֹלֵל אִירָן

זֹאת בִּזְכוּת  הָאַחְדּוּת וְלֹא  הָאֲחִידות וּבִזְכוּת גִּלּוּיֵי אַחְוָה חֶמְלָה וְהִשַּׁרְדּוּת

The post פרשת השבוע שלח לך התשפ"א appeared first on פוזיציה!.

יח בסיון בסיון התשפ"א (29/5/2021)

שבת שלום קהל קדוש !

                                                                                מאֲפֵלָה לְאוֹר גּדוֹל  

נֶאֱמַר מְחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

בְּהָעֲלוֹת אֶת הַנֶֹרוֹת אֶל מוֹל הַגְּבוֹרָה

שֶׁאוֹרָן פּוֹנֶה אֶל הַמֶּרְכָּז וְלֹא לְמַעְלָה

 לְהָפִיץ  אוֹר הָאֱלֹהִים אֶל  תֵֹבֵל כֻלָּהּ

לְהוֹצִיא  אָת  הָעוֹלָם מְאָפֵלָה לְאוֹרָה

 כְּשֶׁבְּנֵי עַוְלָה"רוֹדְפֵי" שָׁלוֹם לִכְאוֹרָה

וְנוֹהֲגִים  בִּבְנֵי עַמָּם  כִּבְשַׂר  תּוֹתָחִים

וּמִשְתַמְּשִׁים בִּבְנֵי עַמָּם שַׁכְפּ"ץ חַיִּים

בַהַעֲלוֹתְךָ אֶתֶ הֵַנֶּרוֹת במנורה  שמור

כִּי לֹא  בִּכְדִּי יָמִין  וּשְמֹאל  הֵם הָאוֹר

רַק יַחַד עָמַד יִשְׂרָאֵל  בַּתְלָאוֹת בְּעִתּוֹ

רַק יַחַד יַעֲמוֹד עַמֶּנוּ מוֹל  עוֹלָם לְבַדּוֹ

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לִרְאוֹת  אֶת הָאוֹר בָּרָקִיעַ

מנפץ מזימת שונאיו וקמיו במפגיע

אַף  אִם פֹּה וְשָׁם  נִתּקָלֵ   בְּמַהֲמוּרָה

נִזְכּוֹר אָת  הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר נֶלֵךְ לְאוֹרָהּ

אויבי  ישראל מבעירי האש ונשרפים בה

אויבי ישראל מבעירי האש בבורותם מאמינים כי בשלחם אש בנו נהיה בשליטתם ותרפה את ידינו.  הם למדו לדעת אך לא הפנימו זאת כי האש תוכל גם בהם ואינם חסינים מפניה. מצאנו כי האש שׁלִּבּוּ אָז במדבר אכלה בַּמֻּקְצִים, בּמֻּבְדָּלִים הַשְּׁפָלִים שֶׁלִבּוּ אותה, כי המלבה אש אל יצפה שלא תאכל גם אותו, אף בהעמידו פנים כי הוא עושה זאתכְּ-רָחִים על "אָחִים" אלא שהוא לא יהא מוגן מאשו עצמו בסברו כי הוא מוגן מפניה. כפי שמתברר אין הכתוב שַׂם אשם על בני ישראל כלפי אחיהם הצועדים יחד במדבר, או כלפי מנהיגיהם שמונו על ידי הגבורה כמנהגיגים. חכמינו ממהרים להטיל את האשם בהסתה על הערב רב שנסתפח לעם ישראל  בצאתם ממצרים. רואים זאת לאורך הדרך במסיתים כי הם אינם מצאצאי יעקב , וכי צאצאי יעקב לעולם לא יעשו עולה לאחיהם, זה קרה באלה שהסיתו את העם לעשות עגל זהב. זה קבל ביטוי בסיפור הכוזרי כאשר נהל דין ודברים עם מלך כוזר בתשובה לשאלתו של המלך: איך זה שבכל זאת יש עושי רע לעמם מקרב צאצאי יעקב , ענה לו החבר במשל: כמו ישיעת שעליו שעליו ירוקים כל ימות השנה, ובכל זאת רואים פה ושם עלים צהובים שנושרים  ממנו , כך זה עם המסתפחים לישראל הם העלים המצהיבים הם הערב רב , שנסתפח לעם ישראל כי לא ינקו מדשן העץ ונשרו , הם כאצור מסמלים את הערב רב שאינם צאצאי יעקב. האש שבערה במחנה היתה אשו של הקב"ה כאשר העם היו מתאוננים בפני ה'. שם נאמר: ויחר אפו ותבער-בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה.(יא/א)  משה שוב ושוב מתגלה מנהיג נקי מרבב דבק במשימה שהטיל עליו ה' ומיד חש לעזרת העם וכבתה האש. ושוב "הָאֲסַפְסֻף" חוזר ומסית את העם והפעם על כי מזונם במדבר דל כי נאמר, ובכו על הדגה חִנָּם שאכלו במצרים ועל הַקִּשֻּׁאִים וְהָאֲבַטִּחִים ועוד מאכלים שאכלו במצרים. ברור שלא אכלו דברים אלה במצרים תחת שעבוד מצרים , אבל כדי שתהא סבה להמרדה גרמו לעם לשקר ולשכוח את העבדות במצרים ואת הענויים שענו אותם המצרים, והעבודה שהעבידו את בני ישראל בפרך, לא רק זאת אלא גם עונו בעבודתם כי היה עליו לספק את החומר לבניה את הקש . אחרי צאתם ממצרים ולכתם במדבר הלוהט כאשר הקב"ה שם להם ענן ביום ואש בלילה בצעדתם , נהגו בכפיות טובה "במלא כעורה". כנארה התנהגות זו דבקה בנו כשאנו נמצאים בצרה כמו בימים ההם כאשר שונאי ישראל קמים עלינו לכלותנו. אלא שהקב"ה נותן חכמה בלב מנהגיננו לסכל מזימתם ואף על פי כן יש כאלה שינם מסכימים לסבול ושואלים "עד מתי". כאילו זה בידי לוחמנו שומרי החומות. כאן המקום לאמר שוב ושוב כי בכל דור ודור קמים  עלינו לכלותנו והקב"ה מצילינו מידם, בעזרת גבורי חיל העומדים מול צר ואויב , מכים בו ומסכלים זממו.

חשובה האחדות כעם גם כשאין אחידות

כוחו של עם ישראל באחדותו , ולאו דוקא באחידות דעותיו. דברים אלה חוזרים מדי פעם בתורה בצורות שונות. לא בכדי הדבר קבל ביטוי במינוי שבעים הזקנים אשר לבטח אינם אחידים בדעותיהם ואף על פי כן החלטתם מחייבת את העם. מקור ההלכה בישראל הוא תולדה של דעות שונות, שמעשירים את החשיבה והמחשבה עד שפוסקים הלכה לפי בעל הדעה שהרוב מסכים לה. אין לראות בכך אלא יתרון והעשרת הדעת בישראל , עצם קבלת דעת הפוסקים מהוה סימן לעצמה של עם ישראל אשר על אף חילוקי הדעות העם מאוחד. שיש לו תורה והוא מסגל לקיים את מצוותיה .  לכתו במדבר כשהמטרה להליכה היא לרשת את ארץ כנען, שתהיה לישראל ארצו לעולמי עולמים. לא כן של עם ישראל בראשית התהוותו במדבר בתנאים קשים , חשלה אותה לעמוד בכל התלאות שבדרכו לעצמאות כעם האלהים . זה לא מנע מן העם להביע דעה משלו שאיננה מוכתבת מלמעלה. נחלקו בדעה ונשרו מאוחדים כעם. ראינו לאורך הדורות מחלוקות של תנאים, אמוראים ובין הפוסקים שבכל הדורות ,ואין איש מבעלי המחלוקת טוען כי על פיו יקום וישק דבר וכי דבריו הם השראה משמים. כך כמובן נוצרה התורה שבעל פה, שחשיבותה רבה כמו התורה שבכתב. לכן משמעות הפסוק: אִסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל (יח/טז) והביטוי אִסְפָּה מרמז על "בעלי אֲסֻפּוֹת" הם הסנהדרין וברור כשיש שבעים איש בעלי סמכות , זה אוסר וזה מתיר זה מחמיר וזה מקל, אלא שכולם שואבים ממקור אחד מן התורה ועל כך הם יחידה אחת כמו בעדר הצאן שמשה נחשב לרועהו של שה או  שִׂיָּה שונים הן אבל ביחד הם מהוים יחידה אחת. בימינו כמו בעבר המחלוקת שבקרב העם היתה והנה לגיטימית , כמו המנורה שכולה מקשה אחת מזהב יצוק ואחידה, והנרות הנדלקות  אך שלהבתן עולה בכוון האורות הימנים לנר האמצעי והאורות השמאליים לנר האמצעי, המסמל את הקב"ה הקב"ה שהוא מחזק ומעשיר את ישראל , לעמוד מול אויבין הרבים .

האדם בן חלוף הולך ומותיר אחריו מעשיו

התורה איננה מקנה מעמד מיוחד למנהיג ורואה בו כאחד העם. אלא שהוא נבחר לא בגלל מעמדו,  אלא בגלל כישוריו וכיכולתו להנהיג. אין למנהיג יתרון על אחד העם וזה בלט ביחס של התורה למִרְיָם הנביאה אחות משה. למרות זכויותיה הרבות החל ממשית משה מן הים ועמידה בראש נשות ישראל בעת הצורך לא זכתה ליחס מיוחד כאשר דברה (רִכְלָה) עם אהרן אחיה: על אֹדות האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח (יב/א), מדובר באחיה משה. בדבריה נחשבה כמפלה בין אשה לרעותה בגלל צבע עורה. לכן דבריה אל אחיה אהרן נחשבו בעיני הקב"ה דברי "לשון הרע",למרות שאומרת דברים אלה היא מנהיגה בעלת זכויות. חכמינו נסו לישב זאת לחויוב בנותנם לדברי מרים משמעות של יחס אוהד לאשת משה אשר נשארה נאמנה לו למרות ש"גרש" אותה כאשר קבל את המינוי כנביא מנהיג עם, לא רק צורה גם מָלָה ילדיה בהכניסה אותם לבריתו של אברהם אבינו. מרים בדברה על צפורה אשת משה גלתה התפעלות ממנה בתארה אותה כאשה יפה:  שחורה ונאוה יפת-מראה, כפי שזה קבל ביטוי בשיר השירים שם מתוארת אשה יפה כך:  שחורה אני ונאוה ,(שיר השירים)  ולא רק יפה ונאה במראיה אלא גם במעשיה כפי שאמר  רש"י : על שם נוֹיָהּ (יָפְיָהּ)  נקראת כושית. והרי בגימטריה  כּוּשִׁית (שלא כפי שהיא כתובה בפרשה בוו חסר), היא 736 = גם "יְפַת מַרְאֶה" בגימטריה 736. לכן נשאלת השאלה למה נענשה שנאמר: והנה מרים מצרעת כשלג.(יב/י) . התשובה לכך היא כי אמרה דברים אלה לאהרן בצורה  שהותירה בהם משמעות כפולה. בהגיעו דברים אלה לאזניו של משה, לא הגיב כי הוא  עָנָו  ולא ראה בכך פגיעה. משה גלה רחב לב ודבריו אל הקב"ה נתקבלו כי שתאר אותו הקב"ה: משה בכל ביתי נאמן הוא: (יב/ז) ולא בתואר זה זכה משה מפי הקב"ה אלא ב: והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה.(יב/ג). זו תכונת המנהיג לה מצפה עם ישראל גם בימינו אלה שיהא צנוע וענו ולא רברבן מתנשא, בכך שם עצמו מנהיג מוערך על אופיו והתנהגותו ולא על דבריו, ביחוד כאשר חלטותיו עניניות לטובת עמו ולא לטובת עצמו ובשים עצמו כאחד העם. מתעוררת עוד שאלה מדברי מרים  אם אמנם יש בדבריה משום לשון הרע , הלא נאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה (יב/א) ונה היא נענשת   ואהרן שהיה שותף לשיחה פטור היה, למרות  שהיה עליו  להעיר למרים ואף להוכיח אותה כי מדברת לשון הרע, אלא שחכמינו סבורים כי לא במקרה נאמר:  ותדבר מרים ושם אהרן שבא בעקבות כך רק נזכר באקראי , כי השיח לא היה בין השנים כי היה צריך להיות כתוב: : וידברו מרים ואהרן וכו…  משה גלה מנהיגות, עבר לסדר היום תוך ותור על כבודו והכין את העם לתזוזה למסעו,  זאת לאחר שהמחנה התעכב בגלל מרים שבוע ימים עד הבראתה מצרעתה. לא רק משה גם התפלל בעבור מרים: ויצעק אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה .

לֹא בִּכְדִי נֶאֱמַר יִשְׂרָאֵל אוֹר לַגּוֹיִים   בַּחֲשֵׁכָה הֶם יִהַלְּכוּ וּבְלֶכְתָּם יַפִּילוּ חַלָלִים

כּל שֶׁעַל יִשְרָאֵל לְקַיֵים אֶת הַכָּתוּב   לְהִשָׁאֵר  מִקְשָׁה אַחַת  כַּמְּנוֹרָה וְזֶה חָשׁוּב

זֶה יִתֵּן לְעַמֶּנוּ כֹּחַ לִגְבּוֹר עַל  הָרֶשַׁע   כִּי רַק אַחְדוּת עָם בְּעֵת צָרָה תָּבִיא לוֹ יֶשַׁע

וְכֹל הַמַלְעִיז וּמַרְבֶּה לְהַטִּיף בָּרַבִּים   יִוַכַח  מָהֶר  כי הוּא  מְסַלֵּף  דִּבְרֵי צַדִּיקִים

כּי עָם יִשְרָאֵל חַי וְקַיָּם וְאֱמֶת מְדַבֵּר כִּי אָכִן יִוָּכַח מָהֵר שֶׁנֶצַח יִשְרָאֵל לֹא יִשַׁקֵּר

The post פרשת השבוע בְּהַעֲלֹתְךָ התשפ"א appeared first on פוזיציה!.