שמחת תורה ומועדים לשמחה – קהל קדוש.
בְרָכָה תּוֹכֵחהָ וְאַזְהָרָה
בְּרָכָה עִם תּוֹכֵחָה עִם אַזְהָרָה לְחַזֵּק אֶת הָעָם
שֶׁהֲרֵי הָאָדָם בְּמַהֲלָךְ חַיָּיו טוֹעֶה אֵינוֹ מֻשְׁלָם
בָּא מֹשֶׁה לְהַזְכִּיר לָאָדָם מְנַיִן וּלְאָן עָתִיד לִילֵךְ
יְהֵא זֶה מַנְהִיג רַם אוֹ אֲחַד הָעָם אוֹ הוּא מֶלֶךְ
רַק ה' מֶלֶךְ ה' מָלַךְ וְהִתְוָה לְעַמּוֹ דֶּרֶךְ
מֹשֶׁה שְׁלִיחוֹ וְנֶאֱמָן בֵּיתוֹ הִתְיַצֵּב לֹאמַר דְּבָרוֹ
לְהַזְכִּיר לָעָם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁה' צִוָֹה בְּמַאֲמָרוֹ
בָּחַרְתִּי בָּכֶם לְעַמִּי בְּאָמְרְכֶם לִי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע
וַאֲנִי אֶלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַחֲרִיׁשׁוּן לְמַעַן יִוָּדַע
אָכֵן ה' נִלְחַם לָנוּ וְאָכֵן עַמֶּנוּ נוֹשַׂע
הוֹדוּ לָה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ שֶׁעָשָׂה לָנוּ
כִּי דָּבַקְנוּ בֶּאֱמוּנָתֶנוּ וְאֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתוֹ קִיַּמְנוּ
עַל אָף הַשּׁוֹנִי שׁבֵּין אָדָם לְרֶעֵהוּ קִיַּמְנוֹ כֹל צָו
וּכְאַרְבַּעַת הַמִּינִים הִּתְאַגַּדְנוּ זְקוּפִים כְּלוּלָב
וְהַשֵּׁם נָתַן לָנוּ חַסְדּוֹ וְעַמּוֹ לֹא עָזַב
אַף עַל פִּי שֶסֻכָּה הֵקַמְנוּ לָאֻשְׁפִּיזִין שֶׁיֵּשְׁבוּ בָהּ
לֹא נְחוּיַב בְּדִין כִּי וְנִשְׁמַרְתֶּם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם צִוָּה
קִיַמְנוּ רְחַק מְרַע וַעֲשֶׂה טוֹב וְאַל תֶּהֵא חוֹשֵׁשׁ
נָהַגְנו ּבְּחָכְמָה"לֹא לָשִׂים יָד בְּאֶש וְרַחֲמִים לְבַקֶּשׁ"**שם ידו באש ומכויה חושש
וְאֶת "הִשָּמְרוּ מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֶיכֶם" לְקַדֶּש
משה רבנו בסוף ימיו מברך את ישראל ככל האדם.
וזאת הברכה אשר ברך משה את העם בטרם נטל אלהים את נשמתו באמרו לו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור(לד/ד) זה שאמר משה אל עמו בצטטו דברי אלהים אליו. הוא גלה אמץ רב בבואו אל העם להודיע לו כי הוא עומש למות בסיום דבריו אליהם ובעודו כמתואר במצב שמתואר כך: ומשה בן מאה ועשרים שנה בּמֹתוֹ לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה (לד/ז) כאמור דברים אלה נאמרים במסגרת שמונה פסוקים על ידי משה והוא שכתבם בתורה מפי הקב"ה בהר סיני. זה עורר תמיהה? אם הוא כתבם שמתארים גם את קבורתו ואבל העם עליו. יש האומרים שהוא כבתם בדמעה כי ראה את מותו, אלא שזה לא מתישב עם תאור משה כאיש "עניו" שלא נהג לשבח את עצמו לאמור: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו פנים אל פנים (לד/י). רש"י אומר בשאלה שבתמיהה: אפשר משה מת וכתב וימת שם משה (ועונה ראשי) אלא עד כאן כתב משה , מכאן ואילך כתבם יהושע . רבי מאיר אומר: אפשר ספר התורה הזה (כלומר בשלמותו) חסר כלום והוא אומר (למשה) : לָקֹחַ את ספר התורה הזה?, אלא שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (ברב צער) בשמונת הפסוקים האחרונים של התורה כלה. וחשוב לדעת עוד כי התורה לא רצה שישראל יעלו אל קברו ולהשתטח עליו כאיש קדוש, לכן גם נאמר: ויקבר אתו (הקב"ה) בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את (מקום) קבורתו . ומצאנו גם שמשה מתואר בהתחלה כ "איש האלהים" ובסופה "עבד ה"(לד/ה) בכך הכתוב קבע חת משמעית כי כל אדם מסיים חייו ומת, בין אם הוא "איש האלהים" ומעשיו ופעלו נשגבים, גופו שב לאדמתו ככל האדם, ורק מעשיו הטובים ישארו חיים נצח בזכרון העם עד עולם.
הברכה מסכמת מעשי האלהים והעם
ויאמר, מסיני בא זאת התגלות אלהים לישראל שהקביל פני ישראל בצאתם ממצרים כאשר התיצבו בתחתית הר סיני. רש"י מתאר זאת : כחתן היוצא להקביל פני כלה. תחילה הציע הקב"ה את התורה לבני ישמעאל ולא רצו בה , הציעה לישראל וקבלוה ואמרו : נעשה ונשמע, וממשיך: ואתה מרבבת קדש רומז בכך כמו חתן שלא בא לכלה מיד עם כל כּבֻדָּתוֹ ומשה ממשיך לאמר: מִימִינוֹ אֵשדָּת (אש-דת)- דהיינו בקש לתת לישראל את התורה כתובה כאש שחורה על גבי אש לבנה (דברי רש"י) יש תאור כזה בעשרת הדברות שכתב רבנו סעדיה גאון הרס"ג (הידועה בשפה הערבית כ "אבתידא כלאמנא" שפרושה בעברית "ראשית אמרינו" שיהודי חלב, יוצאי – ארם צובא- אר"ץ, שנהגו לקרוא אותה בהדרת עם, בשבוע קריאת פרשת יתרו , היא כוללת עשרת הדברות על כל הפרשנויות שנצטברו במרוצת הדורות בקשר אליהם, וזה בשפה הערבית כדי שגם הנשים בחלב שלא למדו תורה יוכלו להבין תוכן "עַשְׁר אל כִּלְמָאת" (בעברית :עשרת הדברות שבפתח דבריו כתב הרס"ג ראשית אמרינו) רבנו סעדיה גאון כתב הדברות והפרשנות עליהן, בעיר חלב שבסוריה, בברחו מעיר הולדתו פיום שבמצרים מאימת הקראים במצרים.שמו המקורי הוא: סעדיה בן מסעוד, נוכח גאוניותו-בתקופת הגאונים בבבל נִתָּן לו הַכִּנּוּי "סעדיה גאון"כשמו. בתוך "עַשְׁר אל כִּלְמָאת" אנו מוצאים רמז למלה אֶשְׁדָּת (לג/ב): וּנְכַּתְבָּת פּי נָאר אִל בֶּיצָ'ה פִּי סִיוָד אִסְ- סִחָאב, דהיינו (הַדִּבֶּר דבר ה') נכתב באש הלבנה בשחור הענן". ומביא עוד פרוש של חז"ל: ונָּאר אִל סוֹדָה תִּכְּתוֹב פִּי נָאר אִל בֶּיצָ'ה. תרגומו והאש השחורה כותבת באש הלבנה. משה בתתו הברכה לישראל בסוף ימיו נהג כיעקב, וכך נוהג כל אב מישראל בהיותו על ערש דוי. מְבָרֵךְ את ילדיו ומזכיר להם מעשיהם ומעלליהם, בגלותו יחס סַלְחָניֹ ואוהב, כפי שנהג יעקב עם בניו לאמור: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. משה נהג כך: וברך אותם לפני מותו.(לג/א) ההבדל בין שתי הברכות, ברכת יעקב אל בניו כראשי השבטים היו עוד בחיים, ואילו משה משבח את הקב"ה ואת התורה ומברך את צאצאי שבטי ישראל, שעברו על מותם כ-440 שנה.
מעשי האדם ולא אישיותו חשובים
דברי משה נשמעים מסתוריים, ובהם תוכחה כמו שעשה זאת יעקב : לראובן אמר: כי עלית משכבי אביך אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעֵי עָלָה" (בראשית מט, ד), לשמעון ולוי אמר: אחים כלי חמס מכרתיכם ומשה כאן מזכיר מעשה זמרי נשיא שבט שמעון בַּשִּׁטִּים. (במדבר כה' א'-טו) ההבדל בברכות : יעקב ברך בניו בטרם נתנה תורה לישראל, ומשה ברך את ישראל לאחר מתן ומצוותיה שעם ישראל קבל אותם. הדגש בברכות תאור מעשיהם של מקבלי הברכה במהלך חייהם ולא אישיותם, מכאן באה האמירה במותו של אדם טוב שם משמן טוב ויום המות מהולדו. כי בסופו של דבר זוכרים את מעשי האדם שעשה בחייו לטוב ולרע. שני הענקים האלה יעקב ומשה מסיימים את ברכתם והולכים לעולם בסיומה, בהשאירם אחריהם שם טוב ומורשת לדורות הבאים.
וְזֶה שֶׁהִשְׁאִירוּ עֲרִיצֵי הַגּוֹיִים לְעַמָּם זֶה בְּפָרָס וּמָדָי וְזֶה בּמְדִבְרַיּוֹת עָרָב שָׂם
זֶה צִוָּה לְקַבֵּל דְּבָרָם רְאֶה וְקַדֵּשׁ דּוּמָם וְזֶה נתָןַ לָהֶם סַיִף לְהֶרֶג וּלְמַעֲשֵׂה נָקָם
בְּדִכּוּי בְּאֵיבָה וּבְפַחַד צִוָּה הוּא לְהתְמִיד וּכֹל הָחוֹלֵק עָלָיו כְּמנְהִיג צָרִיךְ לְהַכְחִיד
כְפַּרְעֹה הָמָן וְהִיטְלֶר וּכְכֹל בְּנֵי מִינָם שֶׁזִכְרָם הָיָה לְדִרְאוֹן עוֹלָם פָּסוּ וְאֵינָם
לְמַעַן יְדעוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹרָלָם מְאָז ומְעוֹלָם
וכְמִדֵי שָׁנָה בְּתוֹם הַבְּרָכָה לִבְרֵאשִׁית נָשׁוּב לִקְרוֹא עַל הַבְּרִיאָה וְעַל הַתַּכְלִית
וְגָם הַפָּעַם שִׂמְחַת הַתּוֹרָה נָשׁוּב לְקַיֵּם כְּמִצְוַת מֹשֶׁה מְעוֹנָה בְרֵאשִׁית ומְסַיֵּים
וְנָשׁוּב מִבְרֵאשִׁית וְכֹחַ הַיְּצִירָה נְחַדֵּשׁ כֹּל אֶחַד בִּתְחוּם ד' אַמּוֹתָיו הוּא יְקֵדֶּשׁ
וְעַמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ יִגְבַּר יִתְחַזָּק וְטוֹב יַרְעִיף לוֹ לָעוֹלָם אֲרוּכָה וְמַרְפֶּה וְשַׂם קֵץ לַנָּגִיף
וְאִמְרוּ אָמֵן שֶׁכֹּה יִתֵּן ה' וְכֹה יוֹסִיף