פרשת השבת בהר סיני

בס"ד

פרשת השבת בהר סיני (המקאם צבא -חוסיני)
י"ב באייר תשע"ט (18/5/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש!

לִקְרָאת הַבָּאוֹת
תַּם הַפֶּסַח וְחַג הָעַצְמָאוּת וּמְצַפִּים לַבָּאוֹת
סוֹפְרִים יוֹם יוֹם הָעֹמֶר לִקְרָאת הַשָּׁבוּעוֹת
לְקַשֵּר הַיְּצִיאָה לְחֵרוּת  עִם קַבָּלַת הַתּוֹרָה
וְרַק בִּזְכוּת קִיּוּם הַשְׁתָּיִם חֵרוּתֶנוּ נִשְׁמְרָה
וְזֶה שֶׁשַׂם יִשְׂרָאֵל בָּעַמִּים לְתִפְאֲרָה
זֹאת הַגְשָׁמָה עַצְמִית שֶׁל הַפְּרָט וְגַם הַכְּלָל
כִי עַל  זֹאת נַפְלוּ גִּבּוֹרִים עַל בָּמוֹתֶימוֹ חָלָל
זֹאת לָמַדְנוּּ לְמַעַן הָחֵרוּת נוֹטְלִים אַחְרָיוּת
וּמְקַיְמִים חוֹק  וּמִשְׁפָּט אֲשֶׁר בַּסֶלַע חָרוּת
זֶה הוּא עִקָרָן שֶׁל תּוֹרָה וְהָגוּת
כִּי נִשְׁמוֹר עַל מוֹרֶשֶׁת אָבוֹת  לְאֹרֶךְ שָׁנִים
כִּי לְכַךְ סוֹפְרִים את הָעֹמֶר וְהַיָּמִים מוֹנִים
וְכִי גָּם אַחֲרֵי חַג הָחֵרוּת אֲנַחְנוּ מִתְאַבְּלִים
זאת  לְמַעַן נִזְכּוֹר מָה עוֹלְלָה שִׂנְאַת אָחִים
דְּקַמְצָא וּבַר קַמְצָא וְאָחֶרִים

התנאי לקבל קנין על הארץ שאלהים התנה

כאשר תגיעו לארץ, אמר הקב"ה לישראל על ידי משה, אל תראו זאת כמובן מאליו. הארץ שניתנת לכם על יָדִי נועדה כדי להתישב ולהתנחל בה ולא לנטוש אותה לאורך הדורות. וכשם שבני אדם דואגים לעצמם ומשתדלים להיות גם טובים ומועילים, כך צריך להתיחס לארץ אשר הקב"ה מוריש אותה לישראל, שתשאר טובה להועיל לישראל לצמיתות. לפיכך חזר הכתוב והזכיר שוב את מצות השמיטה, למרות שכבר נאמרה בתורה שנתנה לישראל בסיני,  דבר זה מעלה שאלה אצל רש"י ואומר: מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל הַמִצְוֹת נאמרו? זאת כדי להדגיש חשיבות מצוה וחשיבות קיומה לקיום עם ישראל על אדמתו. שאם לא תקוים מצות הַשמיטה לא יוכל ישראל להנות מפריה. לכן לא די בכיבוש הארץ ולהמצא בה, אלא גם צריך לשמור שתשאר ארץ זבת חלב ודבש ארץ טובה מניבה מזון למחיה לטובת האדם. לבל יֵרָאֶה הדבר בעיני ישראל כדבר המובן מאליו בקבלו מהקב"ה מתנת חנם. בא הכתוב ללמדנו כי הארץ נתנה לישרא כדי לקיים המצוות בקשר אותה בא, "הדגש כאן במצות השמיטה" לאמור: דהיינו לתת מנוחה לאדמה כשם שניתנה מנוחה לאדם בשבת, כדי שתתן פריה ותבואתה, למחית עם ישראל: ושבתה הארץ שבת לה' (כה/ב) בשנה השביעית –היא שנת השמיטה. אנו רואים שהספרה "שבע" בתורה מהוה ספרה חשובה , תחילה כאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו שבת ביום השביעי בתום הבריאה שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: (שמות לא/יז) מכאן רק מי שחי בארץ קֶבַע וּמְקַיֵּם מצווֹת הַשְּׁמִטָּה לכן אלה היושבים קבע בארצות נכר יהיו צדיקים גמורים הם אינם יכולים לקים  הוא גם מקים מצוה זו. הדברים נאמרים למשמע אזני היורדים מן הארץ, אשר ההיטוריה למדה אותנו כי הם יאלצו ביום מן הימים לשוב אליה על כרחם, בדחילו ורחימו.

שבע שביעיות והיובל  

היובל מתרחש אחד לחמישים שנה, דהיינו כל שבע שנות שמיטה בתום כל ארבעים ותשע שנים בשנת החמישים הנקראת "שנת היובל" . הדיון בדבר קיום או קיום שנת היובל העסיק את חכמי ישראל. אצל רבים ראו בקיום היובל כאוטופיה ורק בתאוריה ולא ניתנת לישום במציאות. סיבה זו הביאה את חז"ל לשים קושי בקיום היובל בּאָמְרַם, שאין יובל תָּקֵף אלא רק בשעה שעם ישראל על כל שבטיו ימצאו ישובים על אדמתם, וזה למעשה לא נתקים אפילו בימי משה ויהושע כאשר שבטי אָשֶר וְנַפְתָּלִי וְחֲצִי שֶׁבֶט מְנַשֶּׁה ישבו ממזרח לירדן כפי שנזכרה בדבר אלהים אל משה לאמור כי הארץ המובטחת היא מן הירדן מערבה מכאן ששנת "היובל" לא נתקימה לעומת זאת שנת  "השמיטה" קוימה ומקוימת כהלכתה. ננסה כאן ללמוד פרוש לשוני של המלה "יובל" אנו מוצאים כי יובל הוא "אַיִל" או "כבש" בעל קרניים שמהם מתקינים את השופר. לכן נאמר שבשנת היובל שנת החמישים תוקעים בשופר – בקרן האיל: …ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם (כה/ט) ובכך מקדשים את שנת החמישים שנת היובל. נאמר כי שנת היובל נכנסת לתוקפה רק עם הישמע תקיעת השופר במוצאי יום הכפורים של שנת החמישים. נעסוק במעשים שיש לעשותם בשנת היובל שנאמר:  וקראתם דרור בארץ לכל יֹשְׁבֶיהָ יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו איש אל משפחתו תשובו (כה/י) . ועוד דבר ינתן למי ששועבד פיזית בגין חובו יקבל "דרור" הוא משתחרר פיזית. היובל מחיב כל אדם מישראל לותר על זכות שרכש טבין ותקילין, אלא נוכח תאות הרכושנות הקימת בטבע האדם, נראה שישום הויתור על קנינו זה לא מעשי  למרות שצו זה מצביע על קיום צדק חברתי בעם ישראל ועל מוסריות תורת ישראל.

קיום מצות היובל תלוי בטוב לב האדם

הרמב"ם נתן ביטוי למצות היובל בּאָמְרוֹ שֶׁנְּתִינַת המעשרות והלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות לעניים בעונת הקציר והאסיף מצביעה על "טיב לבו" של האדם בישראל המקים מצות השמיטה, במלים אחרות למרות שאלו הן מצוות מן התורה שמצוה כל אדם לקימן , קיומם תלויים ברצונו של האדם כדאגה לזולת. הרמב"ם יודע כי היצרים העזים של האדם על קנינו עזים ביותר והוא האדם נדרש להתגבר על יצר הרכושנות, ולגמול טובה לחברו בותרו על רכוש שצבר והוא עושה זאת ביודעו שהסיפוק שיש לאדם בעשותו הטוב, עולה על התועלת החומרית. כל שצריך כדי לקים את היובל, להרגיל כוחות הנפש של האדם לעשותם. על זה אומר הרמב"ם כי כוחות נפש של האדם הם בין אדם למקום, וזה ההבדל העמוק ביותר בין הגישה הָאֱמוּנִית לבין הגישה הָאֵתִית שאיננה קשורה באמונה. ההבדל בגישות האמונית לעומת הגישה רואה האיתית, מאפשרת למאמין לראות עצמו  חיב טובה לזולתו, ואילו בגישה האתית אין אדם מותר לחיב לשלם חובו ובעל החוב איננו חיב לותר לו על דבר מרכושו שלו. דעת הרמב"ם שההבדל בין שתי הגישות הוא טוּב לב האדם. לעתים עושה הטוב מקבל רעה תחת טובה. ויש פתגם ערבי מתאים לכך שזה לשונו:, אַלְבִּי עָלָא וָלָדִי וּאַלְבְ וָלָדִי עַל חָגַ'ר – قلبي على ولدي وقلب ولدي على الحجر (תרגום מילולי לִבִּי עַל בְּנִי וְלֶב בְּנִי עַל הָאֶבֶן ) כלומר בעוד האדם דואג לחברו או לקרוב ללבו, אותו חבר שזוכה לחסד חברו שם לבו לב אבן ודואג רק לעצמו (נוהג ככפוי טובה). הלל הזקן שידע את נפש האדם ואת אנוכיותו, נהג בדרך מעשית למשל כדי לעוודד מתן הלואות לזקוק להן הוא הלל הביא לעולם אה ה"פרוזבול" מלה ביונית שפרושה: "למסור ל". כלומר המלוה בעל החוב מוסר את שטר החוב לבית הדין באמרו להם: "מוסר אני לכם  כל חוב שיש לי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כל זמן שארצה", לא תונו איש את עמיתו. (כה/יז)  ובתום שנת היובל בית הדין מחזיר לו את שטר החוב כי דין יובל לא חל על בתי הדין. ובכך הוסיפו בני אדם לתת הלואות שלא נשמטים ביובל ובכך גם חיי המסחר התקימו כסדרם. על כגון זה אמר הנביא ירמיהו (נא/ה) לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵ ה' צְבָאוֹת להביע בכך שעדיין יש בעם ישראל אנשים מוכשרים ודגולים היכולים לסייע לעם בעת צרה ולהרים קרנו בגויים בְּבָטְחֵנוּ בְּצוּר יִשְׂרָאֵל לאמור:

לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל ורק בֶּאֱלֹהִים  מִבְטָחוֹ
צְבָאוֹ כּוֹחוֹ בְּמָתְנָיו לִנְגּוֹף צָר  וּלְהַכְרִיעוֹ
כִּי סִבַּת הַנַּכְּבָּה-הֶאָסוֹן כִּי מֵאֵן  וְּנִכְשַׁל
וּכֶכֹל שֶׁיַּתְמִיד לְמָאֵן סִמָּן  שֶׁטֶּרֶם בָּשַׁל
וְאָנוּ נוֹסִיף לְהָקִים תַּשְתִּית עַל אַדְנֵי פָּז
וְעל חֹק וּמִשְׁפָּט וְעַל צֶדֶק לְאָט לֹא נֶחֱפַּז
וְלֹא יִמָּצֵא אִישׁ שֶׁיֹאמַר אָנִי וְאַפְסִי עוֹד
בְּבָטְחֶנוּ בְּצוּר יִשְׂרָאֵל  עַמֶּנו לָעָד יִשְׂרוֹד
נָשִׂים  יָד בְּיָד נַתְמִיד לִשְׁמוֹר  עַל אַחְדּוּת
כִּי זֶה  סוֹד כּוֹחַ  עֲמִידָתֶּנוּ  בַּדֶּרֶךְ לָחֵרוּת
כִּי דָּרַךְ כּוֹכָב מֵיַעֲקֹב וְקַם שֶׁבֶט מְיִשְרָאֵל
כִּי שַׂמְנוּ  מִבְטָחֵנוּ בִּזְכוּתֶנוּ וּבְעֶזְרַת הָאֵל
וְלֹא יֶרַךְ לְבָבֶנוּ וּבָא לְיִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל

הֲרֵי עוֹד דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּעִתָּם וְטוֹב שׁוּב לְהַזְכִּירָם

הַתּוּשִׁיָּה חִיּוּנית
לְבִטּוּל סִרְבּוּּל
בְּעֶזְרַת הַיְּוָנִית
נוֹלָד פְּרוֹזְבּוּל
שֶׁאִפְשֵׁר לְהַלְווֹת
וְחוֹב לִשְׁמוֹט
וּלְהַחְזִיר חוֹבוֹת
וְהָאָרֶץ תְשְׁקוֹט.
גָּם אָנוּ מְצֻוִּים
לִלְמוֹד מֵקַדְמוֹנֵינוּ
לִהְיוֹת חֲכָמִים
לְקַיֵּם מְדִינָתֶנוּ
בְחוֹק וּבְהָלָכָה
לִשְׁמוֹר נַפְשׁוֹתֵינוּ
וְלִחְיוֹת בִּגְלָלָה
לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר
בְּעֵת וּבְעוֹנָה אָחַת
לְהַתִּיר וּלְהַזְהִיר
וְלִלְמוֹד בְּנַחַת אֵיךְ לִחְיוֹת יַחַד.