בס"ד
פרשת השבוע תצווה (המקאם שִׂיגָא)
יא' באדר א' תשע"ט (16/2/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש.
זָךְ וְטָהוֹר
זָךְ וְטָהוֹר עַל הָאָדָם כַּךְ לִהְיוֹת
כְּלַפֵּי עַצְמוֹ וּבְעִקָּר כְּלַפֵּי הַבִּרְיוֹת
כִּתְכוּנַת מֹשֶׁה הַמְיֻסֶּדֶת עַל טֹהַר
בְכַךְ נוֹדַע כְּשֶׁלְמַעַן עַמּוֹ הוּא שִׁחַר
הֱווּ זַכִּים וּטְהוֹרִים צִוָּה ה' הָעָם
כְּשֶׁמֶן זָיִת זַךְ עִבְדוּהוּ וּבְלֵב נִפְעַם
לֹא בִּכְדִי הַכֹּהֵן בְּשֶׁמֶן זַךְ נִמְשַׂח
וּכְמשֹהֶׁ רַק נָתַן וּלְעַצְמוֹ לֹא לָקַח
שֶׁמֶן זָיִת זָךְ קַח לְהָאִיר דֶּרֶךְ הָעַם
דֶּרֶךְ יְשָׁרִים שֶׁבָּהּ הָאוֹר לֹא יוּעַם
סַלֵּק אֶת הָחֹשֶךְ וְאֶת הָאוֹר שְׁמוֹר
תָּמִיד בְּשֶמֶן זָיִת זַךְ כָֹתִית לַמָּאוֹר
כינון מנהיגות להנהיג את העם במדבר
בני ישראל יצאו ממצרים, אנשים ונשים וילדיהם ביודעם כי הם צאצאי בני יעקב, וזה הדבר המקשר זה עם זה. אבותיהם באו לזמן מה לגור בארץ מצרים ושהיה זו נמשכה מאתים ועשר שנים. בבואם חיו ברוחה והיו כיחידה מלוכדת בני אב אחד, אך במות יעקב ויוסף אשר הם הורידום למצרים הורע מצבם כאשר קם מלך חדש אכזר, שידע והתכחש למעשיו הטובים של יוסף למען פרעה ומצרים. צאצאי יעקב במרוצת הזמן נהיו עבדים לפרעה ולעמו. משצעקתם מרוב לחץ גברה הקב"ה בחר במשה להיות שליחו לשחרור בני עמו משעבוד המצרים, ואמנם ביד חזקה ובזרוע נטויה , הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים ושם אותם במדבר, אך הם עם חפשי לא משועבד. הפעם הם חוסים בצלו והולכים לאורו. אלא שהם לא היו כעדר ללא רועה הם הונהגו על ידי משה ואחיו אהרן ששאבו סמכותם מאת הקב"ה. אלא שמכאן ואילך החלו מתאוננים בהגיעם לים סוף ופרעה וחילו רדפם, אז אלהים טבע אותן בים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. לאחר נס זה מגיע העם אל מול הר סיני שם הוא מקבל את עשרת הדברות ואת התורה כפי שכבר אמרנו, התורה שבכתב וזו שבעל פה. והעם חי במסגרת חוקתית ומוצא את עצמו מחויב להתנהג על פי החק והמשפט והמצוות שקבלם על עצמו, אף אם נכפו עליו הר כגיגית. והנה מופיע כהן מדין יתרו ומיעץ למשה להפריד רשויות: למנות שופטים , שישפטו את בני העם והכהנים שינהיגו אותו והלויים שילוו את העם, להסדיר הפולחן (הקרבת קרבנות) שאלה יוקרבו לה' במקום אחד וישראל מקים את ה"משכן" מתרומות שנתן כל אחד מבני ישראל כאשר ידבנו לב. והנה אנו מגיעים ל"פרשת השבוע תצווה" בה משה במצות אלהים מכונן מנהיגות של כהנים שיכהנו במשכן וינהיגו את העם בחיי יום יום ובעיקר בעבודת הקדש. משה היה "מַנְהִיג עָל" ונביא שמוליך את העם ממקום אחד לאחר . כינון המנהיגות על ידי משה נעשית בצו אלהים שנאמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהו אלעזר ואיתמר בני אהרן .(כח/א) מנהיגות זו פועלת מיד לאחר הקמת המשכן, כשכהונתם של מנהיגים אלה כרוכה בטקס ובמדים שאף שתאורם ופרטיהם מובאים כך: ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.(כח/ב) ורואים כאן שיש חשיבות מכאן בסמלים חיצוניים: "בגדי שרות" ובלשון ימינו "בגדי שרד" על זה נאמר: הדר אדם לבושו.ויש פתגם עממי המוכר בערבית שמבטא את הצורך לשמור על הופעה בלבןש מכובד וכך נאמר: כּוֹל מָה תִּשְׁתִּהִי נַפְסַךִ וּלְבֶס מַלְבוּס אִנְ- נָאס كول ما تشتهي نفسك والبس ملبوس الناس) תרגום חפשי "אֱכוֹל אֲשֶׁר תִּתְאַוֶה נַפְשְׁךָ וּלְבַּשׁ לְבוּש בְּנֵי עַמְּךָ.
הנבחר נבחר לשרת את העם
משה נבחר על ידי הקב"ה להנהיג בני ישראל ההולכים והופכים לעם והוא קבל עליו את כובד המשימה הזאת לא קבל לשם כבוד ותהילה, אלא אך ורק מתוך הכרה כי זה יעודו כרצון אלהים . כי הקב"ה ראה בו אדם שיכל לעשות זאת . מצד שני העם גלה כפיות טובה כלפי משה והתאונן והתלונן נגדו ובמלים אחרות התלוננו כלפי הקב"ה באמצעות משה, זה קבל ביטוי בחטא העגל בפרשת כי תשא , דבר שהגדיש את הסאה כשאמר ה' אל משה: ועתה הניחה לי ויחר אפי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (וישא לב/י) מה עשה משה המנהיג פנה אל הקב"ה ובקש סליחה וכפרה בעבור ישראל באמרו: ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחה ני נא מספרך אשר כתבת. (וישא לב/לב) כאומר ואם לא תסלח "איני רואה עצמי כדאי להמשיך בהנהגת העם וגם ארצה שתמחה אותי מספר החיים. דברי משה נחשבו כשגגה שיצא מלפני השליט. (קהלת י/ה) מזה למדים כי לא במקרה לא נזכר שם משה בכל הפרשה שכל פסוק מצוה שבה מתחיל במלה "ואתה" בלי לציין שם משה. מעשיו ודבריו של משה היו מופת לכך מדוע הנבחר נבחר לשרת העם ולעשות למען העם ולא למענו, גם כאשר העם מגלה אי שביעות רצון או אפילו כפיות טובה. מכאן למשה היה מקום מיוחד אצל הקב"ה, למרות היותו צעיר מאחיו אהרן הוא הוליך את העם והוא מנה את מנהיגיו שנאמר: ואתה הקרב את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי, נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר…(כח/א) כדי לשרת את העם ולא להיפך. רש"י שמתרכז בעבודת הכהנים אהרן ובניו מבהיר שהם ינהיגו את העם בעבודת האלהים על ידי הקרבת קרבנות וזאת "לאחר שנסתימה מלאכת המשכן" שם יכהנו בקודש וישרתו את העם ולא להיפך.
מעמד הכהנים במדבר ובכנען
מעמד הכנהים והלויים בתורה מעמד של מנהיגי העם הם "משרתי הציבור", הציבור חייב לשלם שכרם למחיתם. למדונו שהמנהיג לא צריך השכם והערב ל"האליל" את עצמו כאומר: "אני ואפסי עוד", משקבל עליו להנהיג את העם עליו לשים לנגד עינו רק טובת הציבור ולא טובתו. את הכבוד וההדר והשבח הוא יקבל מהרבון ששם אותו להנהיג העם. כאן משה מיצג את העם באמונה לכן הוא נצטוה : ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.(כח/ב) כדי שהעם יראה אותם וְיִשָּׁמַע להם ויתן להם אמצעי קיום ומחיה לשרת את העם בלי דאגת פרנסה. בעניננו מדובר בשבט לוי שאיננו מקבל נחלה בארץ, מכאן קיומו ופרנסתו מוטלים על יתר אחד עשר השבטים. זה שאנו אומרים יום יום בתפילה בתפילת הקטורת על הזבחים והקרבנות ו"באיזהו מקומן של זבחים… מתוך הכתוב למדים על הזבחים אשר המורם מהם (מהזבחים) כיוצא בהם אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם". בימינו הדבר נעשה בתשלום מס הכנסה ממנו משלמים למנהיג למחיתו בכבוד. לכן המעלים הכנסותיו ולא משלם מס אמת, הוא בכך מפר מצוה מן התורה. אז היה התגמול לכהנים מבוקר, גלוי וידוע לכל, כולל את משה מנהיג הָאֻמָּה, שלא שם עצמו מעל העם.
בפרשה מדובר באחדות ישראל
הפרשה מדברת על אחדות ישראל בכך ששמות השבטים יחרטו אל שני אבני שֹׁהם. שישא אותם הכהן הגדול על שתי כתפיו (מפרוש רש"י לאפוד ולמיקומו על אהרן) לסמל בכך כי הוא המנהיג הנושא את עם ישראל על שתי כתפיו, כפי שנאמר: "ועשית חֹשֶׁן מִשפָּט מעשה חֹשֵׁב כמעשה אֵפֹד. (כח/טו) ללמד כי עם ישראל ניצב מול הקב"ה שרואה את שמותיהם ויזכור צדקתם כאמור: זכרון לבני ישראל (כח/יב) . מכאן נלקחו הביטויים: חֹשֶן מִשפָּט, הוא המכפר על קלקול הדין, ופרוש אחר אומר: משפט משמש בשלוש הוראות: דברי טענות בעלי הדינים, וגמר הדין, וְעֹנֶשׁ הדין. הנה כי כן אמר הקב"ה למשה: ולקחת את שתי אבני שהם וּפִתַּחְתָּ עליהם שמות בני ישראל ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם , כלומר לפי סדר לידתם: ראובן, שמעון, לוי, יהודה דן ואשר על אבן אחת ואת גד, אשר, זבולון, יוסף ובנימין על האבן השניה. לא בכדי הפרשה מפרטת את מדי הכהנים ותאורם כתאור המשכן, משמעות הדברים שיהיו שמות שבטי ישראל לעיני הקב"ה כדי שיזכור צדקתם. שנאמר: נשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון. (כח/יב בכך הוא מנציח את העם ולא מרוממם אדם אחד, יהא מעמדו או אישיותו אשר יהיו .
חָסְנוֹ שֶל יִשרָאֵל רק בֶּאֱמוּנָתוֹ מול אוֹיֵב בַּשַּׁעַר מַמְתִין לַהֲנָאָתוֹ
מְצַפֶה שֶיִתַּשׁ כֹּחֶנוּ וְיִגְבַּר אוֹנוֹ וְגם תֹאבַד לְעַמֶּנוּ אֱמוּנָתוֹ וְחָסְנוֹ
אַךְ צִדְקָתֶנוּ תָּצוּף בְּחֹשֶן מִשְפָּט אף שֶׁטָּחֲנוֹת הַצֶדֶק טוֹחֲנוֹת לְאָט
לא רק בחיל ובכח נזכה לתהלה אלא בקימנו חק ומשפט תחלה
זֶה כְּבַר נאמר וְעָלָיו שׁוּב נַחֲזוֹר לַמְרוֹת שֶׁהַצָּרוֹת בָּאוֹת הֵן בִּצְרוֹר
ואוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים לָהֵם תָּדִּיר כְּשֶבֶּכַוָּנָתָם שֵׁנָה מֵעֵינֶינוּ לְהַדִּיר
וּמְבַקְשִּים הֵם אֶת רוּחֶנוּ לִשְבּוֹר לֹא בִּכְדִּי צֻוֵּינוּ אֶת עֲמָלֶק לִזְכּוֹר
אָנוּ נִתְגַּבֵּר וּלְכַךְ יֵשׁ דֶּרֶךְ יְחִידָה היא מִן הַמְפֻרְסָמוֹת כֹּחַ הָעֲמִידָה וְהַשֵּׁם לְעַמּוֹ יַעֲזור אִם אֱמוּנִים לוֹ נִשְׁמוֹר