הַבְּרֵירָה לִבְחוֹר
זֹאת רְאֶה נָתַן ה' לָאָדָם בְּיִשְׂרָאֵל לִבְחוֹר
בֵּין טוֹב וְרָע וּבֵין קְלָלָה לִבְרָכָה זִיל גְּמוֹר
וְלֹא כֹּל אֶחַד הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה לוֹ סֶדֶר
יַאֲטוֹם אֹזֶן וְיַעֲצוֹם עָיִן וְיִתְנָהֵג לוֹ כִּבְעֶדֶר
בֶּן אָדָם זֶה לֹא לָנוּ וְלֹא יֵהֵא מִתְנַשֵּׁא בָּנוּ
בְּנֵי חוֹרִין וְשָׁוִים לָעוֹלָם אֱלֹהִים בְּרָאָנוּ
לֹא כִּמְשַׁרְתֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא כִּמְלַחֲכֵי פִּנְכָּה
מִשֶּׁנָתַן לָנוּ ה' הַבְּרֵירָה בָּחַרְנוּ בַּבְּרָכָה
לְבַל יֵהֵא בָּנוּ עוֹצֵם עָיִן וְאוֹטֵם אֹזֶן חֵרֵשׁ
כְּאַחַד הָעָם יְחַוֶּה דַעְתּוֹ וְלֹא יֵהֵא חוֹשֵׁשׁ
בַּל יִדְבַק כֹּל רְבַב לֹא בְּ"עַמְךָ"וְלֹא בְּנִשְׂגַּב
זוֹ תַמְצִית הֶאָמוּר בְּתוּשְׁבַ"ע וְזוֹ שׁבִּכְתָּב
לא בשמים היא
התורה באה לקבוע כי הבחירה בידי האדם , דהיינו לקים חוק ומשפט ולהתנהג כאדם ירא שמים ואוהב את הבריות, נתונה לאדם לרצונו החופשי,לקים מצוות התורה, לרבות חוק ומשפט שחוקק על ידי ריבון שתפקידו לחוקק חוקים. על זה נאמר "לא בשמים היא" (נצבים ל/יב) אינך צריך לעלות אחריה (לשמים) וללמדה,אמר רש"י , כל שאנחנו נדרשים לא לטפס לשמים כדי להיות שומר חוק ומקימו, זה דבר רצוני. אמנם נאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. (מסכת ברכות לג /ב) זה נועד לדעת כי הבחירה בידי האדם ואין זו גזרה שנגזרה עליו. זה גם עולה מהפרשה בכך שהברכה והקללה עמדו לבחירת האדם, זו לא גזרה. בחרת בטוב תבורך, בחרת ברע תקולל. כל שזכה משה זה לראות את הארץ מרחוק ולא נתן לו להכנס אליה ואף על פי כן הוסיף להביא דבר ה' על הברכה והקללה , כשהר גריזים הוא הר הברכה והר עיבל הוא הר הקללה (יא/כט) . משה הזכיר לעם את חטא העגל לרגלי הר סיני ואת עבודת הבעל במואב ופתח באזהרה לאמור: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן את כל הַמְּקֹמוֹת אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יֹרְשִׁים אֹתָם (יב/ב) , משתמע מדברי משה כי תחילה על ישראל עם כיבוש ארץ כנען, ל"אַבֵּד" את המקומות שם נמצאו אלילי הגויים ולאחר מכן לאבד אלהיהם (יב/ב) כי זה שורש הרע, באיבוד הזהות העברית ואימוץ זהות זרה. זה גם אשר יקבע את קיומו של עם ישראל וקיום ארץ נחלתו. אחרי סיום משימה ראשונה וסילוק אלהי הכנענים, ובאבד את מקום עבודת האלילים שלהם צוה משה הדבר המתבקש בהתהוות עם שרובו ככולו נולד בארץ מצרים ובמדבר , ללמוד לדעת ולקים את התורה שניתנה לו בהר סיני, כדי ללומדה ולקים את מצוותיה למען יחיה העם וישב בטח בארצו, צוה משה על העם הבא לארץ כנען לרשתה לאמור: וַהֲקֵמֹתָ לך אבנים גדולות וְשַׂדְתָּ אתן בְּשִׂיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת .( כי תבוא כז/ב,ג) שיהיו הדברים חקוקים בסלע ולא נמחקים ונשכחים. ויש על כך פתגם עממי בלשון ערב: العلم في الصغر كالنقش في الحجر والعلم في الكبر كالنقش في البحر והרי כך נשמע הפתגם בערבית באיות עבריות "אַל עִלְמוּ פִילְצָעֲ'רִי כַּנַּקְשׁ פִילְחָגָ'רִי וַלְעִלְמוּ פִיל כּבָרִי כַלְנַקְשִׁ פִילבַחֲרִי" תרגומו של פתגם זה הוא: הַלִּמּוּד בגיל צעיר (או בילדות) זה כמו לַחקוֹק בסלע והַלִּמּוּד בהתבגרות (בגיל מבוגר) כמו לחקוק על פני הים (על הים). לא נשאר ולא נשמר. זה אשר אמר משה לעם לעשות מיד בהיכנסו לארץ, מיד לנתץ את אלילי הגויים ולחקוק בסלע שתשמר לאורך הזמן ולא תשכח, בכך מתברר כי חינוך הדור עוד מלפני ארבעת אלפים שנה היה חשוב ונשאר חשוב והא גם בהישג יד. במסגרתו מעצבים אישיות האדם כאדם, וזה לפי כללי התנהגות שמסיעים לאדם להיות אדם.
לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך
זו אמירה רבת משמעות אז ומתברר כי זה חיוני בכל הזמנים: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך" אשר משה לעם בסמוך לפני כניסתו לארץ כנען שה' הורישה לו, דברי משה אלה נשמעים אקטואליים מאד בימינו אלה. מזה עולה כי קיומו של עם ישראל כעם חזק ומגובש, יתקים כאשר יש דאגה לאביון ולדל. על כל אחד שיש לו די, לתת ממה שיש לו לתת לזולתו, כדי לאפשר קיום העם בארצו. דברים אלה אמרם משה לעם כאשר נגזר עליו על ידי הקב"ה שלא להכנס עם העם לארץ ובמעמד העברת שרביט המנהיגות ליהושע עוזרו. לית מאן דפליג כי משה היה גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות, ובכל נמצא מחליף לו ובהצהירו בפני עמו ישראל: "לא אני חשוב אלא העם חשוב" . היו מנהיגים בני ימינו שעשו שימוש במשפט זה, אבל אמרו זאת כהצטנעות מְעֻשָּה כ"מס שפתיים" והיו כאלה שהתכונו למה שאמרו ועשו מעשה, פינו מקומם לאחרים להנהיג את העם וזה צלח ולא פגם. הם אינם והעם קים, אלא שגם יש והיו מנהיגים בימינו ששָׂמוּ טובת העם מעל לטובתם, בידעם שהם בני חלוף, הם יֶצְאוּ מן העולם והעם חי וקים. לכן זה אשר מצפים היום ממנהיגינו לשים טובת העם מעל לטובתם האישית. דבר זה מקבל ביטוי יחושי, כאשר "נגיף" משתולל ומפיל חללים ופוגע בעיקר בחלשים וחסרי ישע וחולי עמך ישראל. עד כמה זה סמלי האמור בפרשת ראה. עומד לו מנהיג רב מעשים משה – "המנהיג" מול העם ומדבר אליו ובעיקר אל בעלי יכולת לאמור: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך , לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו.(טו/ז) זאת למען יתאושש האביון וישוב לאיתנו וּלְתִפְקוּדוֹ, ואז גם הוא יושיט ידו בעת צרה ומצוקה בעת עֹנִי ומחסור ויקים "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך….(טו/ז) רש"י מזהיר כל המנסה להתחמק מהושטת עזרה לנזקק סופו שיתנסה בכך,יהיה אביון ועני כאחיו, כי לא לעולם חֹסֶן. ואלה אשר היו עשירים ובין לילה נהיו עניים וזכו לקבל עזרה ויצאו מצרה, ידעו משמעות הצווי האומר: הענק תעניק, פָּתֹחַ תִּפְתַּח וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, נָתֹן תִּתֵּן. חז"ל אמרו כי כפל הלשון נועד להדגיש חשיבות הדבר על הסיוע והנתינה.אמנם הפרשה עוסקתבנתינה לשבט לוי שלא קבל נחלה, אך זה נכון גם לנזקקים בימינו. לא בכדי פנה משה למקבלי הנחלה להעניק משלהם לשבט לוי שלא קבל. במושג ימינו הפניה לאמידים שעשו הונם בחסות המדינה לשלם מסים ולסייע לנזקקים ולא חת פעמית, כי מחובתםלשלם למדינה את המס שחיבים בתשלומו כדי שהמדינה תסייע לנזקקים.
מתן יחס שוה לחלשים כיחס לחזקים
בהגדרת חלשים בתורה נכללו: העבד, הגר, העני והאביון, היתום והאלמנה, ואפילו החיה והעוף. הפרשה דברהעל מעמדו של "עבד עברי", שמעמדו מתואר כ"עובד" ולא כ"עבד", זה מתקבל מהיחס לו זוכה, מצד אדונו העברי. עבד עברי זה שחב חוב ולא יכול לפרוע אותו בית הדין מוכרו לבעל ובו כעבד , אך משפורע חובו משתחרר מעבדותו, היה ומסרב להשתחרר מעבדותו באמרו: אהבתי את אדוני (נאמר לאדונו בעל חובו נאמר לבעל החוב ) על בעל חובו, לקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם.(טו/יז) כאומר לו אֹזֶן ששמעה בסיני שאין עבד לעבד אזן זו תרצע. אנחנו עבדים רק לה' כפי שהקב"ה אמר על משה "משה עבדי". לא כן כשמדובר בעבד נָכְרִי – הוא עבד עולם לאדונו. לכן עבד עברי הוא בבחינת עובד שמחזיר חובו לבעלחובה בעבודה,. על זאת נאמר: שש שנים יעבוד ובשביעית יצא חופשי חנם, כי בפרק הזמן שעבד העבר העברי אצל בעל חובה פורע את החוב כשמעמדו הוא כ"עוֹבֶד" ולא כ"עֶבֶד". לא רק חיב אדוניו לשחררו בשנה השישית אלא גם חיב לתת לו גם אמצעי ראשוני למחיתו שנאמר: הענק תעניק לו נתון תתן לו כדי מחסורו. לכאורה יש כאן אפליה בין עֶבֶד עברי לעֶבֶד נכרי. התשובה היא שאין אפליה, כי הרי נאמר בקשר ליחס ל"גר תושב" שקבל עליו לפחות שבע מצוות בני נח דהיינו: לקבל את הדין, (ביחס שבין אדם לחברו) לא לברך (בלשון סגי נהור ) את אלהי ישראל, אסור עבודה זרה, איסור גִּלּוּי עֲרָיוֹת, איסור שפיכות דמים. להזהר מפני גזל, ואסור אכילת אבר מן החי. (סנהדרין נו/א) יהיה כיחס אל הגר שגר עמנו . רק אינו משתחרר בשביעית כי כך מוגדר עבד לכל הדעות. למרות זאת התורה צותה עלינו להחיות "גר תושב", להצילו מרעתו, אם נפל להרימו, אם חלה לרפאותו, ואנו מחוייבים לו בפקוח נפש שדוחה שבת, ברם אם הגר כופר בזכות ישראל על ארצו וחותר תחת קיומו של עם ישראל כדי לְעָקְרוֹ מארצו, לא יהא זכאי ליחס של אותו גר הגר בתוכנו. ולא יחול עליו אשר נאמר בהר: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ראינו עוד כי התורה מגלה יחס חמלה לא רק לאדם, אלא גם לחיה ולעוף שנאמר שלוש פעמים בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג ו-לד וכאן עד/כא) וגם לצפור כשהיא רובצת על הָאֶפְרֹחִים או על הביצים לא תקח האם על הבנים, (כי-תצא כב/ו,ז) ועל הבהמה-החיה נאמר: לא תחסום שור בדישו(כי תתצא כה/ד) ולא תחרש בשור ובחמור יחדיו (כי תצא כב/י)כי אין שויון כוחות משום "צער בעלי חיים", כי התורה מקור לחיים טובים לַמַּחְזִיקִים בָּהּ ותומכיה מְאֻשָּרִים.
זֹאת הַתּוֹרָה וְזֹאת גְּדֻלָּתָהּ דְּרָכֵיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְאֵין בִּלְתָּהּ
נוֹתֶנֶת הִיא אֲרוּכָה בְּעִתָּהּ נִטְּלֶנָּה בְּעֶת מְצוּקָה וְנֶלֵךְ אִתָּהּ
יָדֹעַ נֵדַע שֶׁבְּעֶת צָרָה וְצֻקָה תּוֹרַת חַיִּים הִיא לָנוּ עֶת מְצֻקָה
וְזָכוֹר נִזְכּוֹר גָּם אֶת מִצְוָתָּהּ הִיא דֶּרֶךְ חַיִּים לָנוּ נִתְּנָה בְּעִתָּה
וְכִּי עַם יִשְׂרָאֵל וְאַרְצוֹ קַיָּמִים וְיִתְקַיְמוּ לָעָד בִּזְכוּתָהּ
וּבְתַרְיָ"ג מִצְוֹתֵיהָ הָיְתָה לְאֻמָּתֵנוּ סְגֻלָּה
לְפִיכַך זֹאת לְמַד עֲשֶׂה וְדַע
חֲמוֹל עַל הַזָּקוּק לְחֶמְלָה וְאַל נָא תָּחוּס עַל רָשָׁע
וְלֹא תְּכַסֶּה עַל פֶּשַׁע אַף לְאִיש רָם שֶׁפָּשַׁע בְּמֻדַּע
הָיָה וְתַחְמוֹל עַל פּוֹשֵׁעַ תְּהֵא אַתָּה שֻׁתָּף לְמַעֲשֶׂה
וְתוֹסִיף חֵטְא עַל פֶּשַׁע כְּחוֹטֵא וּמַחְטִיא וּמְכַסֶּה
חוֹבָה עֲלֶינוּ לְנָעֵר מֵעָלֶינוּ הַרֶפֶש אֲשֶׁר דָּבַק בָּנוּ
לֹא נִתַּן לַמּוֹט רַגְלֵינוּ בְּלֶכְתֵנוּ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תְּכַלֵּנוּ
גָּם אֵין לִשְׂמוֹחַ בִּנְפוֹל אוֹיְבֵינו כִּי יָד אֱלֹהִים בָּם
וְבְּדֶרֶךְ יְשֶׁרִים נַעֲשֶׂה שׁוּב לְהָבִיא מַרְפֶּא לָעוֹלָם
