הַקִּנְאָה-אֵם כֹּל אָסוֹן
הַקִּנְאָה מוֹלִידָה שִׂנְאָה גָם מְמִיטָה אָסוֹן
הִיא גָּם מוֹרִידָה הַצְלָחָה וְתִקְָוה לְטִמְיוֹן
זֶה שֶׁקָּרָה לְקֹרַח וּלְעֲדָתוֹ בְּהַמְרִידוֹ הָעָם
בִּקֵּשׁ בְּמַעֲלָלָיו לְהַאֲשִׁים יָצָא הוּא נֶאֱשָׁם
זֶה אשר נאמר מפי אבות האמה הזהרו
בְּדִבְרֵיכֶם שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ (פ.א. א/יא)
זה שנאמר לחכמים ראשי עם ומנהיגיו
לקרח תָּאֵו שלטון שֶׁשַּׂם צָרְכֵי עָם צְרָכָיו
כשהַמַּחְלֹקֶת אֶצֶל צָרֵינוּ טוֹב לָנוּ וְרַע שָׁם
כְּשֶׁהַמַּחְלֹקֶת בְּמַחֲנֵנוּ אוֹי לָנוּ וְטוֹב אֶצְלָם
נְקַבֵּל נָא עֲצַת אֲבוֹת נִזְכּוֹר וְאַל נָא נִשְׁכַּח
נִזְכּוֹר גָּם הָעֵצָה בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח
נַשְׁאִיר לוֹ בְּרֵירָה לְתַקֵּן דְּרָכָיו גָּם לְמַעֲנוֹ
וְיֵשׁ גָּם שֶׁמְּעוֹנְךָ נִפְגַּע בִּנְפוֹל אֵשׁ בִּמְעוֹנוֹ
הזה טבע בעם ישראל- להתאונן
השאלה אם זה טבע אצל ישראל להתאונן? זו השאלה שחזר פעמים רבות במהלך יציאת מצרים שאלה זו קבלה גם ביטוי בדברי חכמים, בפרשת "שלח לך" לקראת סופה נאמר: "והייתם קְדֹשִׁים לאלהיכם" (טו/מ) והנה בפרשת "קרח" מופיעים דתן ואבירם משבט ראובן ומסיתים את העדה לאמר למשה ואהרן : רב לכם כח כל העדה כֻּלָּם קְדֹשִׁים. השימוש בַּקְּדֻשָּה נעשה כדי לנגח את משה ואהרן ששניהם משבט לוי וכי כל השבט קדושים ולא רק הם קדושים , לכן אמרו אלה למשה ואהרן: הרי כל העם קדוֹשִׁים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'(טז/ג) הסבה להסתה ולשנאה היא התאוה לשלטון. אלה עשו זאת בתואנה כדרך שעשו זאת ישראל פעמים רבות במהלךהנדידה במדבר התאוננו, זה קרה כשיצא ישראל ממצרים והגיע אל הים, שם החל לבכות ולהתאונן בפני אהרן ומשה לאמור: "למה הוצאתנו ממצרים" "המבלי אין קברים במצרים" הבאתם אותנו למות כאן. זה הכעיס את הקב"ה ובהתערבות משה כובש הקב"ה את כעסו ועושה להם נס, קרע להם את הים והעבירם בתוכו ביבשה וטבע צריהם המצרים בים ו"תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" רק אז: ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. (שמות יד). ברם זה לא ארך זמן רב והעם החל לצעוד במדבר עד הר סיני, שם נתנה לו התורה והוא אֻמַּץ כעם השם , ושוב שכח העם את אלהיו ועשה לו עגל ובצהלה הכריז: אלה אֱלִהיך ישראל. גם כאן העם נענש, אלא שהקב"ה הרחמן מחל לָחַטָּאִים שחטאו כלפיו והוריד להם את ה"מָן" הוא לחם השמים, וגם אז לא חדלו מהתאונן עד אשר הִגִּיז להם את ְהַשְׂלָיו (במדבר יג,ל) כבשר, וכשצמא העם הוציא לו מים מהסלע והעם לא חדל מהתאונן. גם בפרשת "שלח לך" עשרה מן השליחים נכבדי עם הם עשו מלאכתם רמיה והוציאו דבת הארץ רעה, ועתה בפרשת קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן (טז/א) שוב מערער על סמכותם והנהגתם של משה ואהרן ובכך הם מערערים על מעשי הקב"ה, כי הרי הוא מנה את משה ואהרן להנהיג את העם. כאן קרח ועדתו תבעו לעצמם את הַמַּלְכות והַכְּהֻנָּה (כלשון רש"י) כשעקר טענת קרח ועדתו שגם הם ראויים להנהיג את העם כמשה שנטל לעצמו הַמַּלְכוּת וכאהרן שנטל לעצמו את הַכְּהֻנָּה, זה פגע במשה: ויפל (משה) על פניו (טז/ד) כי ראה בישראל כפויי טובה לא רק כלפיו אלא כלפי הקב"ה שמשה והרן עושים דבר ה'. בדרך הטבה היה משה צריך לגנות את המורדים, אלא שמשה נהג כמשה, ומחל על כבודו ומהר לבקש מהאל לסלוח ולמחול לעם. ואף יותר מזה משה גם ורפו ידיו כי חשש שמא הקב"ה הםעם לא יעתר לבקשתו ולא ימחל לקרח ולעדתו על מעלליהם על זה היה צערו של משה ו"נפל על פניו".
הַשִּׁמּוּשׁ ברצון העם כ"סיבה למרידה"
המרד של קרח ועדתו במשה ואהרן מהוה מרידה ברצון הקב"ה שבחר במשה ובאהרן כמנהיגי העם. מכאן נתן לקבוע כי משה ואהרן "עושי דבר ה'", ערעור על מנהיגותם כמוהו כערעור על דבר ה'. ברם קרח בקש לתת למרידה משמעות חשובה בהשתמשו במושג "זה רצון העם", למתן תוקף לכך צרף אליו חמשים ומאתים נשיאי עדה, קְרִאֵי מועד אנשי שם. אלא שהפעם לא כמו בחטא העגל לא נִתַּןלהטיל האשם בהסתה ובמרידה על ידי הערב רב- האספסוף שנסתפח לישראל בצאתו ממצרים . משמעינים בשושלת, נמצא שם רמז להסתיגות כלשהי שנאמר: "קרח" בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא הוסיף בן יעקב (ישראל), כמסתיג הכתוב מיחוס קרח ליעקב לאבי הָאֻמָּה. תאות קרח לשלטון איננה שמה את קרח כבעל אמונה מעורערת בקב"ה, אלא מהוה סטיה מאמונתו בה' זאת כדי להשיג מטרתו ולהיות מוצהר כאחד ממנהיגי העם. גם בימינו אומרים אצלנו המנהיגים כי הם אינם מחפשים כבוד לעצמם ולטובתם , אלא הם עושים זאת למען העם, למרות ששמים טובתם לעיניהם ולא טובת העם כצידוק לתאותם טוענים כי זה "רצון העם", זאת כדי להרחיק מעליהם חשד "חלילה" כי כונתם לספק תאותם. כך נהג קרח הוא זמן אליו נציגי השבטים שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה (טז/יט) מכאן סברו פרשני וחכמי הדור , שקרח היה הולך כל הלילה אצל השבטים ואומר להם: "כסבורים אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, כי האחרים באים ונוטלים כל הַגְּדֻלּוֹת לָזֶה הַמַּלְכוּת ולאחיו הַכְּהֻנָּה. זה שקורה בתקופתנו תקופת "המהפכות" במערב ותקופת ההפיכות במזרח – אצל מדינות ערב. אף על פי שֶקֹּרַח כאן לא הסית את העם לעבודה זרה ולא גרם לערעור האמונה באלהים, הוא נענש על ידי הקב"ה עונש כבד מאד: וּפָצְתָ האדמה את פיה וּבָלְעָה אֹתָם ואת כל אשר להם וירדו חיים שְׁאֹלָה. (טז/ל) ולא די בכך אלא הוסיף הקב"ה על כך: ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטרת. (טז/לה) זה אשר קרה גם עם שני בני אהרן שהכניסו אש זרה למשכן להקריב קרבן שלא כפי שנצטוו לעשות . בני אהרן נענשו "על הספק" שהיה בלבם אם אכן תרד אש לשרוף את הקרבן, אם לא תרד ואילו כאן קרח נסה להתעלם במפורש מרצון ה' .
תכונות פסולות אצל מנהיג (דברי חכמים)
חכמינורשמו שלוש תכונות פסולות אצל "קֹרַח" בהתיצבו בפני משה ואהרן כטוען למנהיגות על עם ישראל בעשותם שימוש באתיות שמו של קרח : קנאה, רוממות , חמדה. אלה תכונות אשר לדעת חכמינו ז"ל על כל מנהיג, הטוען למנהיגות חיב להתרחק מהם. על המנהיג לשאוף לעשות ל"עמו" ולא ל"עצמו". נדיר למצוא מנהיג מלידה כ"משה" כי הרי הוא יחיד בדורו, לא בכדינאמר על משה "מנהיג מלידה" כי יד ה' היתה בכך, כפי שזה משתקף החל מבטן ומלידה פשוטו כמשמעו. לא בכדי אמרו חז"ל על "קֹרַח", כי הוא קינא בגדולתם ובמעמדם של משה ואהרן לכן לא הובא יחוסו עד יעקב שנאמר: קרח בן יצהר בן קהת בן לוי לוי, ולא הוסיף בן יעקב . למעשה קרח התבדל בעצמו מכל העדה. שמו של קרח לא נזכר שוב אחרי שהאדמה פתחה פיה ובלעה אותו ואת אלה שחברו אתו יחד, רק בספר דברי הימים שם נזכר יחוסו המלא שנאמר שם: בן אביסף בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל (יעקב) (דברי הימים א/כב,כג) כאמור קרח קינא באהרן ועל כן יצא מן העולם זה, שנאמר על ידי חז"ל "הקנאה והכבוד והתאוה מוציאין את האדם מן העולם". לא בכדי אמרו חז"ל הרודף אחרי הכבוד הכבוד נס מפניו. והמצניע לכת צועד בדרך בטוחה. וכי על המנהיג לתת משלו ולא לקבל משל העם לבל יהיה הוא חיב לתת להם מעבר למה שהם זכאים לו. לא בכדי בהפטרה נאמר : ועתה הנה המלך אשר בחרתם ….אם תיראו את ה' ועבדתם אתו ושמעתם בקולו ולא תמרו את פי ה' והייתם גם אתם וגם המלך אד מלך עליכם אחר ה' אלהיכם. לא המלך או המנהיג חשוב אלא יראת ה' חשובה בְּשָׁרֵת הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם וְלֹא בְּשָׁרֵת הָעָם אֶת הַמֶּלֶך.
לְשָׁרֵת אֶת הָעָם דָּבָר חָשׁוּב נָעִים וּּמְכֻבָּד כְּשֶׁהַמַּנְהִיג מְשָׁרֵת הָעָם בְּמַעֱשָׂיו נִמְדַּד
לֹא בִּכְדִּי עָמַד מֹשֶׁה מוּל קֹרַח בְּתַכְלִית כִּי הֲרֵי מַנְהִיגוּתוֹ הֻטֻלָה עָלָיו הַר כְּגִיגִית
לֹא לַשַּׁוְא נֶאֱמַר הָרוֹדֵף אַחַר כָּבוֹד לְמַעֲנוֹ לֹא יִכּוֹן כִּסְאוֹ לָעַד וּכְזַר יֵחָשֵׁב בְּמִעוֹנוֹ
לֹא בִּכְדִּי סִפּוּר קֹרַח וַעֲדָתוֹ מְשַׁמְשִׁים לֶקַח
לְמַנְהִיגֵי הַדּוֹרוֹת בָּם עַם יִשְׂרָאֵל הִשְׁתַּבַּח
אָנְשֵׁי דַּעַת וְחָכְמָה הַבּוֹהֲקִים הֵם כִפְנִינָה לֹא אִבְדּוּ תִּקְוָה עַד אֲשֶׁר הֵקִימוּ מְדִינָה
עֲלֵיהָ שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מִשְׁמַר מוּל צַר לֹא לַשַּׁוְא צָעַד הָעָם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבַּר
הַמְדִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּטּוֹב וּבָרַע חוֹמָה וּמִבְצָר וּלְמַעַן שְׁלוֹמָה יִשְׂרָאֵל עַל כֹּל מְצוּקָה יִגְבַּר
וְכִי תַמְצִית הַכֹּל בִּפְרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ קֹרַח לְהִתְגַבֵּר לְבַל יְהֵא עָמָל דּוֹרוֹת לְטֹּרַח
