פרשת השבוע קרח (המקאם נַהֲוַנְד)

שבת שלום קהל קדוש                  

מְרִידָה בְּכֹחַ עֶלְיוֹן

קַם לֹו  בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת  בֶּן   לְִוי וְהִתְרִיעַ

מוּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נִתְמַךְ  בְּמַסִּיתִים הוֹדִיעַ

רַב לָכֶם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן  לְהִתְנַשֵּׂא   עַל הָעָם

רַב  לָכֶם לָשִׂים עַצְמְכֶם נַעֲלִים  מְעַל כֻּלָּם

נְטַלְתֶּם שִׁלְטוֹן וּלְקַחְתֶּם לָכֶם  גָּם הַגְּדֻלָּה

הֲרֵי כֻּלָּנוּ קְדוֹשִׁים וּנְטַלְתֶּם לָכֶם הַתְּהִלָּה

הָאֶחַד נָטַל  לְעַצְמוֹ מַלְכוּת  וּלְאָחִיו כְּהֻנָּה

גָּם אָנוּ בְּנֵי לֶוִי וְגָם בּנָוּ יֶשׁ  אוֹתָה  תְּכוּנָה

הִנֶּה בִּגְלָל שְׂרָרָה אִבְּדו לָהֶם דַּעַת וּתְבוּנָה

נִתְמָכִים בְּדָתָן וַאֲבִירָם וְכַךְ גָּבְרָה הַתְּכוּנָה

כְּמֵבִיאִים דְּבָרָם כִּדְבַר הָעָם  כִדְבַר הֶהָמוֹן

כַַךְ  הִכְנִיס קֹרַח רִיב אָחִים הָרִיב הָרִאשׁוֹן

הנבואה והכהנה מפי הגבורה

משה לא שם עצמו נביא שמביא דבר בני עמו בפני פרעה, זאת היתה משימה שנכפתה עליו, כאיש שנבחר על ידי הגבורה, להוציא את בני עמו ישראל מ"גלות מצרים". משה שהיה דבר ה' בפיו  נצטוה למנות את אחיו הבכור אהרן ככהן גדול– תפקיד שמשמעותו הנהגת העם בחיי יום יום .  ומשה כנביא מְחֻבַּר לאל עליון במישרין, שזה הוטל עליו על ידי הקב"ה הר כגיגית בהר סיני ,  פעל כדבר ה' בכל אשר עשה והקב"ה שם את אהרן "נביאו" במשמעות מביא ניבו מביא דבר משה בפני פרעה . מיד לאחר היציאה ממצרים ותחילת הליכת העם במדבר, נצטוה למשה להקים "משכן" לרכז בו עבודת האלהים לסילוק מנהג שדבק בישראל במצרים בעבודת אלילים. מזה למדים כי שבט לוי נבחר על ידי הקב"ה להנהיג את העם. משה מינה את הלויים  לכהן בקדש שנאמר : ואחרי כן יבאו הלוים לעבד את אהל מועד .(בהעלותך ח/טו) לצורך זה היה על משה לבחור את המשרתים בַּקֹּדֶש : מבני עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל.(במדבר א/ג)  תפקיד הלויים לא היה קל כמשרתים בקודש, כי לאחר הקמת המשכן היה עליהם לפרקו לחלקים ולשאתו , כדי להעבירה מחינה אחת לבאה אחריה ולהרכיבו מחדש.  משה פעל כאשר צוה ה' לעשות, דהיינו לקים מסגרת של עם על כל הסממנים של עם כאילו יושב הוא בארצו.  דאג למסגרת מדינית ומשפטית לכן כמצות האלהים  מינה  סנהדרין לשפוט את העם וללמד תורה שנאמר : ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות אהל.(אהל מועד) (בהעלותך יא/כד)  כדי שהעם יראה אותם וְיִשָּׁמַע לפסיקתם.  הכל נראה תקין עד אשר מינה משה על פי השם בנוסף לאהרן אחיו, ככהן גדול גם את בניו ככהנים. משה גם ממנה על פי ה' את אליצפן בן עוזיאל כנשיא על בני קהת. זה שהביא את אחד משבט לוי הוא קרח אחי אבא של ארבעה הם : עמרם ויצהר וחברון ועזיאל (שמות ו/יח)  שני בניו של עמרם הבכור נטלו משה נבואה ואהרן כהנה – נטלו גְּדֻלָּה כמתואר:  אחד מלך ואחד כהן גדול. קרח אמר להם אני ראוי לטול את הגדלה השניה כבן יצהר שהוא שני לעמרם, מדוע ימנה בן אחיו הקטן מִכֻּלָם כעליון על האחרים , אף על  פי שזה היה מפי הגבורה . ברם  הַמַּחְלֹקֶת על שְׂרָרָה היה סופה מר ונמהר לקרח ועדתו.

מַחְלֹקֶת סביב ההנהגה והכבוד ומשמסתתר בתוכם  

נראה כי תופעה הרדיפה אחר שלטון ושליטה תופעה עתיקת יומין, בימינו מנסים להכניסה לשוא למסגרת של בחירת המנהיג לפי כישוריו, לשכנע את הבוחרים כי הוא האיש המתאים ואין זה חשוב כל כך אם אכן הוא מתאים אם לאו, די אם הוא נתמך בַּהָמוֹן. באזורנו המנהיג הוא מי שצבר כוח ושם עצמו מנהיג על אפם וחמתם של בני העם שהוא בעצם איננו אלא אחד מהם. יש ועושים בהפיכה ויש במהפכה , ו"המנהיג" תופס מנהיגות עליהם על אפם ועל חמתם ושם עצמו נעלה על כֻּלָּם. במבט לא משוחד על מבנה של מדינה ועל מבנה של עם היושב בה, לא יתכן שלא יהיה מנהיג שתפקידו להנהיג את העם. בלי מנהיג העם נחשב כעדר בלי רועה, לכן אין מנוס מהצבת מנהיג, הן על ידי בחירה והן על ידי מינוי. נשוב למַחְלֹקֶת קֹרַח שנתפשת כמחאה שגובלת בהמרדה, אף על פי שמרד זה היה חסר סכוי, אפילו המורד הוא אחד.מבני שבט משה ואהרן, שבט לוי. צרוף שנים משבט ראובן דתן ואבירם גרם לזעזוע וגרם לטשטוש הקלקול בשבט לוי, זו הסבה גם שצורפו  250 ראשי סנהדראות רֻבָּם משבט ראובן שהיה לפי מבנה המחנות שלמדנו עד כה בסמוך לשבט לוי. על כך אמר רש"י: אוי לרשע אוי לשכנו. דתן ואבירם אינם כקרח, הם לא נסו להביא דברם בפני משה ואהרן על בסיס השכל הישר, אלא הם נהגו כדברי הרמב"ם כבוגדים באלהים באבדם את השכל הישר. הרמב"ם השוה בספרו מורה נבוכים את שכלו של האדם לצלם אלהים: כי האדם נברא בצלם אלהים וכדמותו שנאמר: נעשה אדם בצלמנו  כדמותנו.(בראשית א/כו) לדבריו באמצעות שכל האדם אפשר להכיר את האמת, ברם אם מטים את השכל הישר מגיעים לדבר שקר ובכך חוטא האדם כלפי ה' ולא כלפי אדם אחר. וזו היתה תוצאות מעשיהם.

המרדת העם על ידי בעלי ענין

אין חדש תחת השמש , התקפת קרח את משה ואהרן היתה מעין "המרדה", בימינו נקרא הדבר "הסתה", לא כאשר לנגד עיני המנהיג טובת העם והמדינה , אלא טובתו האישית אשר היא מדריכה אותו איך לנהוג ואיך להתנהג. בעוד המנהיג הנבחר, נועד לשרת את עניני העם , נעשה במרוצת השנים משרת את עצמו וסביבתו. בעוד גדולתו כמנהיג נמדדת כמדת דאגתו לעמו לארצו, זה נעלם כאשר הופך משרת עתמו וסביבתו. בדוננו בהמרדה או בהסתה מצאנו כי רש"י העסיק אותו דבר זה והוא מונה את ההמרדות של העם עד למרד קרח, שזו היתה ההמרדה הרביעית בסדרה. משה כמנהיג , לא נקם ונטר את אלה שהסיתו והמרידו נגדו ונגד אהרן אחיו , הוא אף התפלל למען העם ולמען המורדים שטעו או הוטעו , בקש מחילה וכפרה בעבורם מאת ה'. רש"י  מונה את ההמרדות וכפיות הטובה של העם ואת אלה שהסיתו אותו: זה מתחיל בחטא העגל שם נאמר:  וַיַּחֶל משה.(שמות לב/יא) בפעם השניה  היתה כאשר העם התחיל להתאונן בלא כל הצדקה על התפל שם נאמר ויתפלל משה .(במדבר יא/ב)  במרגלים נאמר: ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים.(במדבר יד/יב)  בְּמַחְלֻקְתּוֹ של קרח  נאמר : נתרשלו (רָפוּ) ידיו כי ידע את גורל המורדים ואלה שמצטרפים אליהם ומביא רש'י משל לבן מלך שסרח (שחטא) על אביו ופיס עליו. אוהבו פעם ושתים ושלש ,כשסרח ברביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא ואמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני, זה המשל והנמשל עד מתי יקבל ממני את תפילתו ותחנוני בעבור העם הזה. מכאן הקב"ה הפעם לא מחל לקרח ועדתו, כי מרדו בו ולא במשה ואהרן. כפי שזה היה בחטא העגל, שם נענשו רבים ואילו כאן הענישה היתה פחותה, כי נספו קרח ועדתו ועוד ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש שהלכו אחרי המורדים. על אף שקרח מתואר על ידי חז"ל:  כבעל רוח הקדש, בבוא התורה לתת לו יחוסו המשפחתי נאמר עליו: בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב או ישראל. כי חבר אל דתן ואבירם, ויערב בברכתו אמר על אלה שסרחו מבניו: בקהלם אל יחד כבודי. משה אמר כאן כל אשר אני עושה וממנה הוא על פי הדבור מאת השם, ולא על דעתי אלא כאשר דבר אלי ה' כן אעשה.

הָעָם אֵינֶנּוּ חוֹטֵא אֶלָּא אִם  מַנְהִיגוֹ  הוּא  מַחֲטִיאוֹ

זֶה שֶׁהֵבִיא אֶת מׁשֶׁה לְהִתְפַלֵּל בעד העם על  חאטו

הֲנִנְהַג  כְּמֹשֶׁה אוֹ נַחֲמִיר כִּשְׁמוּאֵל שֶׁלֹּא חַס  וְהִכָּה

זֹאת נִשֶׁאֶרֶת שְׁאֵלָה שֶׁל אֹפִי בְּחֻמְרָה אוֹ לְשׁוֹן רַכָּה

לֹא בִּכְדִּי  נֶאֱמַר לָשׁוֹן רַכָּה תִשְׁבוֹר גָרֶם וְגָם תּוֹעִיל

זו ֹ דַּרְכָּה שֶׁל תּוֹרָה  לְלַמֵּד שֶׁלֹּא  לִסְטוֹת מְהַשְּׁבִיל

זֶהוּ הַלֶּקַח  שֶׁנִּלְמַד  מְקֹּרַח וַעֲדָתוֹ הָיְתָה אַחַת דָּתוֹ

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיָה וַתִּבְלַע אוֹתוֹ וְכֹל אֲשֶׁר אִתּוֹ

עַל אָף הַלֶּקַח מפְּרָשַׁת קֹרַח  טוֹב  לְתַקֵּן  הָעִוּוּתִים

וּלְחַנֶּך  אֶת הָעָם לָלֶכֶת בַּחֲשִׁיבָה רַק בְּדֶרֶךְ יְשָׁרִים

אֵין  בְּכַךְ פְּסִיחָה וְהַשְׁלָמָה עִם  הָעַוֶל  כְּדֶרֶךְ  אֹרַח

כִּי פֹּה נֵשֵׁב לָעָד וּפֹה נַעֲשֶׂה וְנִזְכּוֹר סוֹפוֹ שֶל  קֹרַח.