פרשת השבוע נח התש"ף (המקאם שיגא)

אִישׁ הָיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְדוֹר הַשַּׁם  עֲמָלוֹ לַשַּׁוְא

זֶה דּוֹר הַתָּאֵו לְשַׁיֵּך לְזֻלָּתוֹ תָּמִיד וְעַכְשָׁיו

ומְמַלֵּא  הָאָרֶץ חָמָס כְּבִימֵי  נֹח לְדוֹרוֹתָיו

וְלֹא נִלְמַד הַלֶּקַח וּלְיִצְרוֹ הָרָע  שׁוּב נֶחֱסַף

בְּרָם תָּמִיד יֵשׁ צַדִּיק  לְדוּרוֹתָיו חַי  וְקַיָּם

שֶׁבִּזְכוּתוֹ נִדְחֵת הָרָעָה הוּא נִמְצָא אֵי שָׁם

הַמְקַיֵּם צָו הַשָּׁעָה וְצָו לִבּוֹ לִשְׁלוֹם הָעוֹלָם

נִכָּנֵס נָא אִתּוֹ לַתֵּבָה  וּמֵהָרָעָה לֹא נִתְעַלָּם

בַּל יֵהֵא בְּקִרְבֶנוּ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

דִּין אֶחַד לַכֹּל וְיֶש לְקַיֵּם עֲשֶׂה וְאַל תַעֲשֶׂה

כִּי אֵין פּוֹדֶה וּמַצִּיל אֶלָּא  אִם  נְמַלֶּא דְּבָרוֹ

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֶיכֶם זֶה כֹּל  עִקָּרוּ

וְלֹא יִפַּגְעוּ יוֹשְׁבֵיהָ וְשׁוּב אוֹתָם  לֹא תּאֹכַל

וְשׁוּב לֹא יִהְיֶה  אָדָם מְאָדָם  שׁוֹנֶה  וּנִבְדַּל

וּבִלְבַּד שֶׁהָאָדָם לֹא יְעַוֵּת דִּין וְיָשׁוּב לְסוּרוֹ

כִּי לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא אִישׁ כְּנֹחַ  צַדִּיק בְּדוֹרוֹ

אם אדם לא עוזר לעצמו אין עוזר לו   

לא כל בני אדם צדיקים, ואין אדם מושלם . תדמית האדם מלותהו עד יומו האחרון ומוסיפה להתקים אחרי לכתו מן העולם. בבואנו להזכיר צדיק שהי הבדורותיו מיד עולים וצפים מעשיו שעשה במהלך חייו. אם נשוב לכתוב בְּחֻמָּשׁ דברים שזה מקרוב נסתימה קריאתו, נמצא כי הוא מסתיים במות משה, שלית מאן דפליג כי הוא קיים כל מצוות ה' בחייו , מסיים חייו לא במקום שרצה ששם יסתימו. הסיפור על משה הוא ספורו של כל אדם בשר ודם, למרות שמת ולא זכה להיות בא עם עם ישראל לארץ המובטחת, הוא נשאר חי וקים בתוכנו ופועלו הטביע חותמו על האנושות כֻּלָּה. הקב"ה שברא את העולם כפי שהבאו הדברים בפרשת בראשית, כאשר שם את האדם במרכז עולמו. ה' השאיר בידי האדם הבחירה לעזור לעצמו. מה עשה האדם הפר את אשר אסר עליו ה' לעשות, וכך זה היה כמעשה שרשרת עד עשרה דורות. לא רק האדם הזיק לעצמו אלא הזיק גם לכל חי אתו, עד אשר ה' נִחַם (הצטער) על אשר עשה וגמר אֹמֶר להחזיר את הארץ כֻּלָּהּ לתוהו ובוהו כפי שהתה בְּבֶרֵאשִׁית בטרם עשה סדר בה. וכך אמרו אבותינו בְּמשל לפיו: "ראחת אל ח'דרה מע אל יאבסה" (راحت الحضره مع اليابسه) דהיינו "הלך העלה הירוק עם העלה היבש".   האדם הגיע לשפל המדרגה בשחיתות וחמס וגזל. זה נמשך עשרה דורות. וזה מרומז בשמות הדורות:  מִיַרְדְּ שֶׁסִמֵּל הירידה המוסרית עד אשר גמר אומר להחזיר הקב"ה את הארץ לתוהו ובוהו, כפי שהיתה  . על כן נאמר : כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות  לבו  רק רע  כל היום. (ו/ה) אף על פי כן הקב"ה רצה שנבין משמעות הרחמנות, לאחר שוך חמתו: ויאמר ה' אל לבו לא אֹסִף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אֹסִף עוד להכות את-כל-חי כאשר עשיתי. עֹד כָּל יְמֵי הארץ זֶרַע וקָצִיר, קֹר וָחֹם. קַיִץ וָחֹרֶף. וְיוֹם וָלַיְלָה לא יִשְבֹתוּ. (ח/כא,כב). אלא שמכאן ואילך השאיר ה' את האדם , לדאוג לעצמו, לשלומו לבריאותו ולפרנסתו , אין שוב מתת חנם, ואמר לאדם מעתה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב. (בראשית ג/יט) . הקב"ה נתן לאדם  להיות אדם ולמלאכים  להיות מלאכיו שליחויו. אין לאדם קיום בעולם בלי עבודה ובלי תורה , שני אלה שלובים יחד "תורה ועבודה" כמשמעה ולא רק עבודת קֹדֶשׁ .

הלמד האדם  לקח מן המבול  

ספק אם למד האדם לקח מן המבול. למרות שהאדם אחרי המבול והיציאה מתבת נוח, החל חיים חדשים, ונתברך בברכת ה' שברכו: פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים  ועל הרמשים ועל הדגה. רק אם ימלא האדם דבר ה' תחילה בקיום שבע מצוות כפי שמנה אותם הכתוב  הן "שבע מצוות בני נח"  1) אסור עבודת אלילים.  2) אסור גלוי עריות.  3) אסור שפיכות דמים.  4) איסור איבר מן החי.  5) אסור ברכת השם (בלשון סגי נהור אסור קללת..)   6) אסור גזל, 7) לשים דַּיָּנִים לשפוט בין אדם לחברו. מתברר מלשון הכתוב כי בעיני ה' חשוב קיום,  החק והשפיטה ומינוי דינים לשפוט את העם. ובלבד שהַדַּיָּנִים יהיו מנותקים מכל השפעה, ולשפוט ולפסוק דין, בניגוד לנטית לבם האישית, בשימם הדין והמשפט לנגד עיניהם, למרות היות האדם קרוב אצל עצמו יותר מאצל זולתו. הברכה שברך ה' את נח אחרי המבול היתה מותנית שנאמר: ויברך אלהים את נח ואת בניו (ט/א) רק אם לא יסטו מן החוק והמשפט , כי הרי ה' יודע את חולשת האדם לכן צִוָּהוּ: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. רש"י סבור כי שחיתות האדם אִכְזְבָה את הקב"ה. ומדגים זאת בחטא  "גילוי עריות"  ולזנות אחר עבודת אלילים שפשתה לפני המבול בארץ שנאמר: וַתִּשָּחֵת הארץ לפני האלהים. . . . כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ (ו/'א,יב) רש"י נהג לפרש עם אסמכתא מהפסוק עצמו מן המלה הכתובה בפסוק: ויאמר אלהים לנח קץ "כל בשר" בא לפני.(ט/יג) כלומר קץ האדם מכאן אומר: "תאות"בשרים",ומכאןמגדיר זאת כגילוי עריות ומעשי זנות, ועוד בישין רעין שהביאו אז קץ על העולם, ואם ישנו ישמרנו האל ממה שעלול להתרחש. על מקימי מצוות התורה ודבקים בה, לשים עצמם כפי שהם בני אדם ולא חלילה "בני אלהים" כי הרי נאמר בפרקי אבות משה קבל תורה מסיני , ומסרה ליהושע  ויהושע לחכמים, לפעול לפיה ולא לשים עצמם עליונים כמלאכים , אלא כבני אדם בשר ודם, ולא ליטול  לעצמם חלילה יכולת אֱלִהִית שאין להלם ולא תהיה להם, להיות ככל האדם.

מהלך בנית תבת נח והתנהגות האדם   

בטרם ה' גָּמַר אֹמֶר להביא מבול על הארץ להשמיד כל אשר עשה ולהזיר את העולם לתוהו ובוהו, נמלך בדעתו, וצה על נח צדיק יחיד בדורו לבנות תבה כדי שהוא ובני ביתו וכל חי אחר שיצר יכנסו לתיבה , כדי לחדש את הבריאה אחרי המבול. אלא שבני האדם ראו כי נתנתה תיבה ולא  מהרו להכנס לתוכה כי האדם מטבעו חלש אמונה. רק אם יחוש בדבר יקבל אותו , בני האדם אז לא קבלו את האזהרה, ואכן טבעו ואינם. רק המאמין ומקים מצוה אף אם נראית לא סבירה ינִצַּל  ובקימו כל מצוה קלה כחמורה.  חז"ל בהתיחס לכך היתכן כי רואים את אשר עושה נח ואינם נדחקים לתיבה להנצל? אכן כך טבע האדם, לא נשמע לצווי השם ומכאן גם לא נשמע לבעלי סמכות. האגדה מספרת כי ה' הקיף את התבה בְּדֻבִּים ואריות שטרפו האנשים שנסו להכנס לתיבה. כי נח ובני ביתו התמהמהו להכנס לתבה עד שדחקוהו המים להכנס. מתברר כי גם הצדיק בדורותיו נתפש לעתים כקְטַן אמונה למרות היותו: איש צדיק בדורותיו. ויש הסבורים לזכותו של נח כי בכך שלא מהר להיכנס לתיבה , הסיח דעתם של האנשים ולא נדחקו  להכנס  לתיבה. על כן העצה היא שכל דבר שיש לעשותו עשהו בחכמה ודע "מלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים" ולא ע"י רשעים. זה אומר שכאשר אדם ירא שמים הולך בדרך ה' הוא זוכה שתיעשה מלאכתו וימולא רצונו בלי שיתאמץ, כי אחרים יעשו לו את העבודה. ברם זה לא אומר בשב ואל תעשה, עשה והווה בטוח כי מי שעוזר לעצמו אלהים יעזור לו , לפי פרוש חכמינו של הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תַחֲרִישׁוּן".  כדי שלא לשבת בחיבוק ידים ולסמוך שהדבר החיוני יעשה מאליו, ולא היאלכן אמרו חכמינו ז"ל : ה' ילחם לכם אבל אתם "תָּחַרְשׁוּן". אל תשבו בחיבוק ידים  שאחרים יעשו את המלאכה בעבורכם . ויש גם פתגם ידוע שאומר בערבית: אִלִּי בִּסָאוִוי בְּאִידוֹ אַלִּלא בִּזִידוֹ الي بساوي بايدو الله بزيدو. הָעוֹשֶה (רע לעצמו) בידו, אלהים מוסיף לו (רע) .

דֶרֶךְ הִתְנַהְגּוּתֶנוּ קובעת  אֹרַח חַיֵּינוּ    לָכֵן חוֹבָה  לְהִזָּהֵר בְּצֵאתֵנוּ  וּבְבּוֹאֵנוּ

זֶה לִמְדֵּנוּ ה' עוֹד בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית    בַּל תֵהֵא  אָדִישׁ וְיָד אֶל יָד  לְהוֹשִׁיט

לִזְכּוֹר  מוּסָר חֲכָמִים  ולא לְעַוֵּת  דִבְרֵי  צַדִּיקִים

וְשׁוּב  נָשׁוּב  וּנְשַׁנֵּן זֹאת פֶּן זֶה יִקְרֶה שׁוּב וְנֵילִיל

הַמַּבוּל מַעֲשֶׂה חָמוּר  שֶׁנּוֹעַד להוֹעִיל   לִהְיוֹת אָדָם לְאָדָם אָדָם לֹא לְהַפְלִיל

טוֹב לָדַעַת עוֹד  כַּאֲשֶׁר תִּתַּם הַיְּגִיעָה   יִתַּם הָרוֹעַ וְיֵעָלֵם וְתִשְׂרוֹר אָז רְגִיעָה

זָכוֹר וְשַׁנֵּן שֶׁהָיָה כְּבַר פֹּה רוֹצֵחַ רָשָׁע   חֶלְאַת  הָאָדָם שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה  נִפְשַׁע

רָצַח מַצְבִיא מַנְהִיג אִישׁ דָגוּל  ונוֹדַע    וְשָׂם עצְמוֹ  גוֹאֵל עָם אֲשֶׁר לֹא נִרְתַּע

חוֹבָה  שׁוּב  לְהתְרִיעַ וְלִצְעוֹק בָּרָמָה    פֶּן רוֹצֵחַ תוֹרָן נִתְעַב אֲשֶׁר צְמֵא נְקָמָה

יָשִׂים אֶת  עַצְמוֹ לוֹחֵם  צֶדֶק מַתְרִיעַ   וּכְמָשִׁיחַ  בֶּן דָּוִד בָּא  לִגְאוֹל  וּלְהוֹשִׁיעַ

אֶת זֹאת נִזְכּוֹר וְאַל נִשְׁכַּח וְאַל נַאֲזִין   לְדִּבְרֵי מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר שֶׁרֶצַח הַבָּא מֵזִין

וְּנַׁשֵּנֵן שׁוּב וָשׁוּב לְהַסָתָה בַּל  נַאֲמִין   וכִּי יֵשׁ שׁוֹפֶט צֶדֶק אֶחַד הוּא גּוֹזֵר דִּין.