בס"ד
פרשת השבוע וילך התש'ף (המקאם חוסייני)
ו' בתשרי התש'ף (5/10/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד
שבת שלום קהל קדוש
לָלֶכֶת לְפִי צַו הַשָּׁעָה
שׁוּב אֵין לוֹמַר דַּי לִי עַיַּפְתִּי מִלֶּכֶת
כי יֵשׁ לָלֶכֶת לָלֶכֶת בָּאֲבִיב וּבַשַּׁלֶּכֶת
כְּשֶׁפָּנֵינוּ רַק אֶל עַל וּבְאֵין רֶגַע דָּל
כַּךְ נָהַג הָעָם וְכָכָה גָּם מִצָּרָה נִגְאַל
הַדֶּרֶךְ נִרְאֵית אֲרֻכָּה מתישה וּמְיַגַּעַת
ואִם בְּסוֹפָה נַגִּיעַ לַיַּעַד זוֹ אֵין לָדַעַת
זֹאת הָיְתָה דֶּרֶךְ עַמֶּנוּ לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת
כַּךְ נָהַג בְּהַאֲמִינוֹ בְּכֹחוֹ וּבָה' צְבָאוֹת
לֹא בִּכְדִּי נִצְטַוֶּינוּ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה
לִבְחוֹן בַּעֲשֶׂרֶת דְּרָכֶינוּ כְמוֹ בְּמִבְחָנָה
לָלֶכֶת בְּבִטחה רַק בִּמְסִלּוֹת יְשָׁרִים
כִּי רַק בְּשׁוּרוֹת מְאֻחָדוֹת הָעוֹל נָרִים
אֵין מָנוֹס זֹאת לֹא שְׁאִיפָה אוֹ תִּקְוָה
הֲלִיכָה מְאֻחָדִים הִיא גָּם צַו הַשָּׁעָה
בן מאה ועשרים הלך משה אל העם
למעשה נוכל להפיק מהפסוק הפותח, כי הגיל איננו קובע את יכולת האדם לפעול בצלילות דעה שנאמר: וילך משה (אל העם) וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל.(לא/א) כמשתמע מדבריו מצד כי הוא כבר בגיל מופלג בן מאה ועשרים שנה, אלא האמת היא שלמרות גילו המופלג היה במלוא אונו ושכלו , בפסק שמצוטט משה בדברו אל העם, מצוי הרמז לכך, כי בעצם רוצה לומר לישראל שהגיל איננו קובע אלא צלילות הדעת קובעת, למרות דבריו כפשוטם שאמרם לישראל כי הוא "בן מאה ועשרים שנה" מה עוד והוא הוסיף עוד לאמר: אני היום לא אוכל עוד לצאת וְלָבוֹא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה.לא/ב) ברם מלשון הכתוב ברור כי לא יכול עוד לצאת ולבוא, כי זה אשר גזר עליו הקב"ה, זאת בשל הפרת דבר ה' בכך שהכה על הסלע להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו כמצות אלהים. להוכחה שכוחו של משה במתניו בהיותו בגיל מאה ועשרים, מביא רש"י ראיה לכך מן הפסוק עצמו. כי רש"י שואל ומשיב, הלא נאמר על משה: בהיותו בן מאה ועשרים "לא כהתה עינו ולא-נָס לֵחֹה" (וזאת הברכה לד/ז), רצה לומר כי כוחו שלמה עדין במתניו, אלא מה נאסרעל משה על ידי הקב"ה להמשיך ולהנהיג את העם. רש"י מסיק זאת מלשון הכתוב: "לא אוכל עוד לצאת וְלָבוֹא וה' אמר אלי" כלומר זה איסור מאת ה' (כ"ענישה"). מוסר השכל מן הכתוב, אל מנהיגי ישראל כי עליהם להתעלות בנקיון כפיהם יותר מן האדם הפשוט , עליהם להתנהג בשקיפות כ"בדולח". אף על פי שהחוק על כל אחד , אלא שמהמנהיג נדרשת זהירות יתרה , שמה שמרשה לעצמו אדם הפשוט לסטות מהכלל, המנהיג צריך להזהר שבעתיים. לית מאן דפליג שמה שעשה משה למען עמו ישראל לא נעשה על ידי מנהיג אחר, לאורך הדורות, ובכל זאת על המרית דבר ה' הושעה מהנהגת העם ומסר את השרביט לעוזרו. אשר לזכויות וחובות שיש למנהיג שעשה למען עמו, יהיו אלה שמורים לזכותו לאורך הדורות, כשם שסטייתיו יהיו שמורת לו. משה לא מצא עצמו נפגע ולא חדל מלשרת את העם משנענש על הקב"ה בהעברת שרביט ההנהגה לעוזרו, כי לנגד עיניו היתה טובת העם . שלשם כך הוא נבחר על ידי הקב"ה להנהיגו ובימינו נבחר על ידי הריבון שבוחר במנהיגים.
ישראל כעם וכמדינה עליו לבחור בדרך הישר
בימים נוראים אלה, מצווים אנו לבחון היטב את מעשינו ואת מעללינו במשך השנה החולפת. שנאמר: בהפטרה שׁוּבָה יִשְרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָּשַלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ קְחוּ דְּבָרִים וְשוּבוּ אֶל ה' . אלה דברי הנביאים שאנו קוראים דבריהם בימים הנוראים האלה. הם: הושע, מיכה, ויואל. נביאים אלה שראו את ישראל סוטה מדרך הישר. נדרשים אנו על פי נביאים אלה להטהר מפשעינו ולשוב לדלות ממעין היצירה של עם ישראל מהתורה את דרך התנהגותנו. למעשה דברי משה שדבר אל העם נועדו לעודד את העם לסמוך על עצמו בהתבססו על מקורותיו ועל דברי התורה. דברי משה אל ישראל במעמד שתואר קודם לכן , מובאים כאן דברים מ"מדרש רבה" שקושר את הפסוק" "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות" (לא/יד) אל פסוק בקהלת: "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה,וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עשר וגם לא לידעים חן, כי עת ופגע ירה כלם" (ט/יא) אמר רבי תנחומא, המקרא הזה –מדבר במשה , הא כיצד? אתמול היה עולה לרקיע כנשר, עכשו הוא מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול , שנאמר: "כי לא תעבור את הירדן הזה" "ולא לגבורים המלחמה" אתמול היו המלאכים מרטטים לפניו, ועכשו הוא אומר : "כי יגרתי מפני האף והחמה" (עקב ט/יט) ועכשו מה איננו יכול לעמוד במלחמתו נגד המות. כל עוד האדם חי יכול לקחת גורלו בידו ולא לסמוך על אחרים . כאשר אדם עושה חשבון נפש בעמדו על רגליו, לא ימריא בדמיונו כי הוא הכל יכול. ניתן בענין חשבון נפש לדבר לא רק על האדם כיחיד אלא ישראל כעם , כמו האדם בטוב לו שוכח את מי שעשה חסד עמו ואומר אני ואפסי עוד. על העם כאדם לסמוך על עצמו ככל שהוא מתנהג כעם מאוחד ששם לו כמטרה להיטיב עם בני העם. מששם המנהיג טובתו קודמת לטובת העם בסוף הדרך יכשל. התנהגות ישראל כעם וכמדינה מחיבת אותנו בין היתר למען בטחון ישראל: לסמוך על עצמנו ולא לסמוך על "מעצמה" זו או אחרת, כי בעת צרה להם יטשונו כחסרי אונים יען כי סמכנו עליהם שיושיענו", כי רק בכח אמונתנו בצור ישראל , נעמוד איתן מול כל צר ואויב שר ינגפו בפני צבאינו.
הכללים למסתפחים לעם ישראל
בפרשת נצבים אמר משה לאלה שהתיצבו בפניו לשמוע דברו בין היתר בדברו אל בני ישראל צאצאי יעקב אמר: אני אומר דברי לא רק לכם הנצבים היום לפני, הוא כון גם לאלה שלא נצבו היום בפניו: וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך.(נצבים כט/י). ברם אלה שאינם צאצאי יעקב – ישראל המסתפחים, חיבים לקבל עליהם את האמונה באל אחד ולקים לפחות שבעת מצוות בני נוח. ברם יש לראות באלה שהתגירו וקבלו עליהם קיום תרי"ג המצוות, כחלק בלי נפרד מעם ישראל . הנה כי כן גם משה עשה אבחנה בין גר צדק לבין נספח לעם ישראל אשר לא נולד כאחד מצאצאי יעקב (ישראל) . בדבר משה על הַגֵּרִים כון הוא לַגָּרִים בקרב ישראל שקבלו עליהם קיום שבעת מצוות בני נח. כי משה ראה בחזונו שכתוצאה מכיבוש הארץ יותרו כנענים, אשר יקבלו עליהם את מרות עם ישראל ויטשו את עבודת האלילים. על אלה צריך להוסיף כל אלה שהסתפחו לעם ישראל בצאתו ממצרים, אלה כונו "ערב רב" שנתערבבו בישראל אך לא נטשו את אליליהם בסתר לבם וניסו ללא חת להטות את צאצאי יעקב לנטוש את אמנתו בבורא עולם ולעבוד אלילים. דבר זה נודע בתורה "חטא העגל" . העגל שאהרן אולץ לעשותו,כאשר משה התמהמה על הר סיני . מכאן נחלקו הדעות בקרב חז"ל חלק ראה בגרים כ"ספחת" וחלק אחר קבל אותם וראה בהם חלק מעם ישראל, כרות המואביה . משה שחזה את חולשת האמונה בקרב העם הזהיר את ישראל פן יתפתו לעבוד אליליהם. לא בכדי שם משה בדברו אל העם כצואתו האחרונה לנתץ את אלילי הכנענים כדי להזהיר שוב ושוב את העם מעבודת האלילים של הכנענים לאמור: ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם הגדתי לכם היום כי אבד תאבדון לא תאריכון ימים על האדמה אשר אתה עבר את הירדן לבא שמה לרשתה .( נצבים ל/יז,יח)
דַּע יִשְׂרָאֵל!אָז אָמַר מֹשֶׁה אֶל הָעָם
בְּיָדְעוֹ כִּי כְּבָר קָרַב קִצוֹ וְלִבּוֹ נִפְעַם
"לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" אָמַר
לַמְרוֹת מַעֲמָדוֹ דָּבָר זֶה עֲלָיו נֶאֱסַר
וּמִי כֶּמֹשֶׁה אֲשֶׁר מִלָּא כָּל תָג וְתָג
עָשָׂה כִּדְבַר ה' וּמִמִּצְוָתוֹ לֹא חָרַג
הֶעֱבִיר שַׁרִבִּיט הַהַנְהָגָה אֶל עוֹזְרוֹ
בֵּרַךְ אֶת יְהוֹשֻׁע שֶׁהָאֵל יֵהֵא בְּעִזְרוֹ
כִּי מָנוּי וְגָמוּר שֶׁסוֹף אָדָם לְמִיתָה
וְשֶׁהָאֶחַד נוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ זֶרַע לִנְבִיטָה
וְכִי אֲחֵרִים אוֹכְלִים מִפֶּרוֹת הַזֶּרַע
בְּאָמְרוֹ לָעָם כִּי זֹאת דֶּרֶךְ הַטֶּבָע
כִּי כֹּל זוֹרֵעַ זֶרַע רָע מִצֶּאֱצאָיו יִפַּרַע
כִּי הִשְׁחִית וְלֹא הוֹתִיר לְזַרְעוֹ שַׂבַע
וְאִם יְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ יְקַיֵּם ה' הַבְטָחָתוֹ
וַיֶּשֵׁב כָּל אֶחַד תַּחַת גַפְנוֹ וּתְאֶנָתוֹ
יִתְקַיֵּם וְיָשְׁבוּ לָבֶּטַח וְאֵין מַחֲרִיד* *יחזקאל לד/כו)
וּמִשּׂוֹנְאֵינוּ לֹא יִשָׁאֵר פָּלִיט וְשָׂרִיד
אִם נָשִׂים לְנֶגֶד עֵינֶינוּ דְּבָרָיו תָּמִיד
אֲזָי אוֹיְבֵינוּ אֶחַד אֶת הַשֶׁנִי יַשְׁמִיד
