לְשַׁנֵּן דִבְרֵי הַתּוֹרָה

  הֱווּ מְשַׁנְּנִים את הַתּוֹרָה שֶׁבְּע"פ וּבִכְתָּב

לֹא בִּכְדִי"דְּבָרִים" סמוכה לְתִשְׁעָה בְאָב

זֶה בָּא  לְהַזְכִּיר שֶׁלּאֹ  לָנֶצַח  יִחְיֶה אָדָם

אַף לֹא מֹשֶה נֶאֱמָן בֵּיתוֹ הַתָּם וְהַמֻּשְׁלָם

וְהֲרֵי אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ זֶה שֶׁקָּרָה

וְנִתְנָהֵג אֲחֶרֶת  אִם אִמְרָה זֹאת  נִזְכּוֹרָה

נִזְכּוֹר   הַבְּרִית שֶׁכָּרַת  עִמָנוּ  רִבּוֹן עוֹלָם

הוּא יוֹשֵׁב שָּׁמַיִם הוּא אֲשׁר לְעוֹלָם קַיָּם

נִזְכּוֹר בְּרִית מֹשֶׁה עִם  הָאֱלֹהִים  וּנְקַיֵּם

                                                 נִזְכּוֹר שִׁירַת  מֹשֶׁה שֶׁבְּטֶרֶם  מוֹתוֹ סִיֵּם  

   קָמוּ מַנְהִיגִים וְאֵינָם וְהָעָם לְעוֹלָם קַיָּם

                                                 לָכֵן מוּטָב לָדַעַת כִּי זֶה מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם     

רָאוּי גָּם זֹאת לְשַׁנֵּן וְזֹאת לְהוֹסִיף  זֹאת נִזְכּוֹר שֶׂאֶת מֹשֶׁה יְהוֹשֻׁעַ הֶחֱלִיף

תכונות המנהיג אשר במשה – והמלכת מלך בישראל

חֻמָּשׁ דברים הַיָּדוּעַ בְּכִנּוּיוֹ "משנה תורה", חלקו הָאָרִי מהוה חזרה על שנאמר בִּשְׁלושת הַחֻמָּשִׁים, שמות ויקרא ובמדבר, אשר בם מְסֻפַּר על לידתו והתהוותו של עם ישראל וקבלת התורה ומצוותיה, ואלה המיחדים אותו מכל העמים. לא לשוא חֻמָּשׁ דְּבָרִים נקרא "משנה תורה"  כי חוזר וְשׁוֹנֶה (מלשון משנה או משנן) את רוב המצוות בתורה ובְּחֻמָּש דברים.  בפרשת שופטים מופיע לראשונה דבר הַמְלָכַת מלך על ישראל ושם נאמר: כי תבא אל הארץ..ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים…שׂום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך. (דברים יז/ יד,טו). אחרי דברים שמואל הנביא גלה דעתו נגד מינוי מלך בישראל, אין לראות בכך התנגדות לקיום מצות התורה, אלא כיון שהכיר את העם וידע שמלך אשר ימונה מקרבו לא יעמוד בפתויים וישחית דרכו  למרות האמור על התנהגות המלך:שלא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה. אלא שהנביא שמואל אומר כי הרי אלהינו הוא מלכנו הוא מלך המלכים הקב"ה. וזאת אשר אנו חוזרים ומצהירים ואןמרחים יום יום : ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. עוד יתברר שחששו של שמואל הנביא הי הנכון כהתנהגות שאול המלך הראשון של ישראל. מתן שלטון אבסולוטי לאדם בשר ודם, יַשְׁחִית אותו. לעומת זאת הרמב"ם גדול הפרשנים של התורה, סבר שיש לקים מצות התורה ולהמליך מלך על ישראל, שינהג במגבלות במגבלות שנזכרו בפרשת שופטים. דעתו של הרמב"ם פועל יוצא משיטת חשיבתו ראית המציאות וללכת אתה תוך אזהרה. הרמב"ם ראה כי העם בכל מקרה ימליך מלך עליו, והוא זרם עם רצון העם בהדגישו את חובת המלך להתנהגות מוסרית-ערכית וצנועה לבל ישחית. כי הרמב"ם גם ראה שהעם ימליך מלך עליו כפי שזה קרה בתקופת הנביא שמואל אשר נאלץ למשוח את שאול למלך ראשון על ישראל. בכך מתקים דבר ה' שאמר: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אחיך בו מקרב אחיך, כדי שלא ימלוך על ישראל למרות רצונו איש נָכְרִי (שופטים יז/טו) למרות שנאמר: "אשר יבחר ה'". לא יעלה על הדעת שה' יבחר בעובד עבודה זרה למלוך על ישראל, ברם כונת הכתוב היא, שהמלך שיבחר העם לשים עליו שלא יתנכר לתורה", שלא ינהג מנהג מלכי הגויים להתנשא ולהתעלה על העם ולהתעלם מחוקי התורה. ועוד על המלך בישראל להיות  בקיא במצוות התורה, בְּחֻקֶּיהָ, ומשפטה וחובה עליו, כפי שנצטוה מה על המלך לעשות מיד כשבתו על כסא ממלכתו:  וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלשון שִׁנּוּן התורה זה לימוד התורה, ללמוד וללמד אותה ולקים את הכתוב בה. כי הרי בזכות הכתוב בה עלה למלוכה. לכן  הבטוי "מִשְנֶה" תורהזה מלשון "לשנן" לא בכדי גם הרמב"ם קרה לספרו המבאר את התורה בשם משנה תורה. כי משנן חוזר ומשנן את בנאמנות את הכתוב בתורה ומקים חֻקֵּיהָ ומצוותיה, בלי סיג.

דבר ישעיהו בן אמוץ וחזונו

שבת זו סמוכה ליום שבו נחרב בית המקדש פעמים לפי המסורה בתשעה באב, זה יום קשה ביותר לישראל מאז ראשית התנחלותו בתקופת יהושע בן נון שהנהיגו אחרי משה ועד אשר הגיע למנוחה ולנחלה ולדידנו עד  חִדּוּשׁ קוממיותו בארצו בתש"ח. לא בכדי אנו זוכרים לדראון עולם , את ימי הָחָרְבָּן וְהנִסָּיוֹן להשמיד את עם ישראל. זכרון זה נותן לעם כח לעמוד איתן מול תלאות הזמן ולסכל כל כל מזימה נגדו. אין אמה שעברהאת תלאות הזמן כישראל ורוחו איתן שלא נשברה מעולם. אנו שבים ומזכירים לעצמנו כי עמידת ישראל האיתנה סיכלה כל המזימות נגד עמנו. זו גם הסבה שאנו מזכירים אתהנצחונות אבל גם הכשלנות והאסונות, זה שמביא אותנו לקרוא בשבת זו דברי הנביא ישעיהו בהפטרה: "חזון ישעיהו בן אמוץ (ישעיהו א/א-כז), שלשם הפרשה בשבת זו נוסף "חזון". זאת שבת שבה קוראים נבואת ישעיהו, שהופנתה לעם ישראל להוקיעו ולהזהירו מצד אחד ומצד שני לחזקו ולנחמו. ישעיהו בדברי נבואתו מדבר את אשר הקב"ה אומר לישראל על התנהגותם שלוחת הרסן באמרו:"בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי(ישיהו א/ב).. גם  כך עשה משה הוא דבר אל כל בני לישראל ולא למקצתם. מתוך דאגה לעם ישראל ערב פטירתו ופרידתו הסופית מן העם. משה ראה העם ברוממותו וראהו בשפלותו כעם כפוי טובה שלא חדל להתאונן ולהתלונן במשך כל ארבעים שנות נדידתו במדבר. ערב פטירתו דאג משה להזכיר לעם את התנהגותו הרעה גם הוכיח אותו ברמיזה בצינו מסעות ישראל עד הגיעם לירדן יריחו לגבולה מזרחי של הארץלמואב (א/ה)) ומשה ההתחיל  במדבר בערבה מול סוף  בסמוך ליציאת העם ממצרים שם באו בטרוניא בּאָמְרַם למשה :מי יתן מותנו.(שמות טז/ג) בערבה ומול סוף (ים סוף) שם הוסיפו לרטון:המבלי אין קברים במצרים (שמות יד/ יא) ובצינו עוד שמות של מקומות כמו לבן- שזה רמז לצבע הלבן של המן ותֹפֶל רמז על שתָפְלוּ בני ישראל על טעמו של המן. משה הוסיף לרמוז בשמות מקומות חנותו של העם: במדבר פארן שם היה חטא המרגלים. וחצרות שם מסופר על מֵחְלֹקְתּוֹ קֹרַח  ודי זהב רמז לעגל הזהב. לא בכדי נמשכה נדידת ישראל  ארבעים שנה, בעוד יכלו תוך יום יומים להגיע לארץ כנען בעברם דרך נחל מצרים מדרום מצרים לדרום ארץ כנען. נגזרה על ישראל נדידה במדבר כי ה' ידע את עמו כלשון הפסוק: ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעיהו א/ג) היה חשש כי בני ישראל יתתחרטו על צאתם ממצרים ולרצות לשוב שמה. החל משה לבָאֵר התורה באמרו לעם: ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרען אחריהם ( א/ח),. לסכום התוכחה  נועדה לתקן את דרך האדם החוטא בדרך של: "לשון רכה תשבור גרם", לשון המרככת התנגדותו של המרדן מבר-סמכא שאיננו  מכלימו ברבים בכך מקרב אותו בעודַ לשון קשה תקשיחהו ותרחיקהו.  

                                      איכה ומשמעותה חק וסדר דין ומשמעותו

                               כבר בפתיחת נאומו של משה שהוא רוב חֻמָּשׁ דברים אמר משה: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (א/יב) וירמיהו אמר: איכה ישבה בדד (מגילת איכה א/א) וישעיהו אמר: איכה היתה לזונה קריה נאמנה(א/כא) על זה אמר ר' לוי הגאון: משל למטרונה (כינוי לרעית המלך)  שהיו לה שלושה שושבינים (ידידים המלוים אותה) אחד ראה אותה בְּשַׁלְוָתָהּ (בגדולתה) ואחד ראה אותה בְּפַחְזוּתָהּ (בכשלונה) ואחד ראה אותה בְּנִוּוּלָהּ (בבזיונה), כך משה ראה את ישראל בהצלחתם במשך במעם בארבעים שנות נדידה במדבר, והנביא ישעיהו ראהאותם בְּפַחְזָנוּתָם-בכשלונם והשוה אותם לזונה בעוד היו "קריה נאמנה" מְשֻׁבָּחָה. והנביא ירמיהו ראה אותם בְּנִוּוּלָם"מְבֻדָּדִים" ואמר קִינָה: איכה ישבה בדד, ומי ירצה להתחבר לִמְנֻוָּלִים. דברים באים ללמדנו לבחון מעשינו, תוך שמירה קפדנית על התנהגות ראויה ולא בדרך חתחתים המבזה את עושיה. רואים אנו כי דברי משה בפתח ספר דברים שונים הם בצורתם ואמירתם מדבריו  או דיבורו בְּחֻמָּשִׁים שמות ויקרא ובמדבר, שם ה' דבר אליו וצוה עליו להעביר דברו לעם, כאן משה עצמו מדבר דברים משלו אל העם. בעוד בראשית דרכו אמר משה לקב"ה "לא איש דברים אנכי" (שמות ד/י).כאן בסוף דרכו בהפרדו מהעם, מדבר דברים משלו שיש על לבו וזאת מדאגה לעתיד עמו שנאמר: אלה הדברים אשר דבר משה. על זה סברו חכמים כי כל עוד ומשה לא קבל תורה, לא היה יכול לאמר לעם דברים מדעתו, משזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים משלו, מכאן בסוף ארבעים שנה מִצֵאת ישראל ממצרים, התחיל משה לפרש התורה בשבעים לשון שנאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת(א/ה) והבאור מביא אותנו לאמירתו "איכה" אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם (א/יב) להוי ידוע כי לכל אחד משלושת המונחים:טרח,משא וריב יש משמעות בפני עצמו.לדעת חכמים ה"טֹּרַח" זה הריב בין בני האדם בעיקר בתביעות ממון, ה"משא" הוא בצורכי הרבים שהוא ללא גבול וה"ריב" זה בתחום הדין והממון מגיע ולא מגיע. קם משה ואמר לעם: הבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לשבטיכם ואשימֵם בראשיכם, אלה הם הדינים, נהגו  בהם כבוד לבל יהא אדם הישר בעינו יעשה. ותהו ובהו ישרור וחיי אדם אדם לא יהיו עִקָּר אלא עֲקָר.

לֹא יֵהֵא מְנָחֵם לָנוּ כְּשֶׁעוֹלָם נָסוֹג אָחוֹר   וְכֹל דְּאָלִים גָבַר וְנוֹתֵן גָּם לְכֹל מַעֲלָלָיו דְּרוֹר

הֲרֵי לֹא בָּזֶה רָצִינוּ  וְגָם  לֹא לָזֶה פִּלַּלְנוּ    לָמָּה נִתְעַלַּם וְנִשְׁכַּח  וְנִוָּכַח כִּי אָסוֹן חוֹלַלְנוּ

בְשִׂים קִנַּת תִּשְׁעָה בְּאָב רַק לְשֵׁם זִכָּרוֹן   וְנֶחֱטָא שׁוּב בְּשִׂנְאַת אָחִים וּבָא עֲלֶינוּ אָסוֹן

 בַּל נִחְיֶה  בְּאַשְׁלָיָה שֶׁל"עוד יִהְיֶה טוֹב"  בְּעוֹד רַק מַעֲשֵׂינוּ יָהַפְכוּ יוֹם אֶבֶל לְיוֹם טוֹב

הִנֶּה בִּלִי אֹמֶר וּדְָבִרים  מוֹפִיע לוֹ פֶּגַע   מְשַׁבֵּשׁ חַיֵּינוּ וְשַׂם  תִּכְנוּנֶנוּ  מֵרֶגַע לְרֶגַע

מוּלוֹ גְּאוֹנִים רַבֵּי  מַעַשׂ  חַסְרֵי אוֹנִים   וְיוֹם יוֹם שָׁעָה  שָׁעָה רַק  נִפְגָּעָיו  מוֹנִים

וּמִתְבָרֵר שֶׁבּוֹאוֹ  לָעוֹלָם  רַק לְתִזְכֹּרֶת   שֶׁמּוּל זְעֵר מִזְעֵר אַף גְּאוֹנִים חַסְרֵי יְכֹלֶת

 לְבַל יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל כי הכֹּל יָכוֹל   בָּזֶה עֲנַוְתָּנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אוֹמֶרֶת הַכֹּל

וְזֶה שֶׁאַָמַר הֱוֵה חָכָם וְאַל תְּהֵא צוֹדֵק   צָדַק אַף אִם  גָּם אֶת יְרִיבְךָ תֵּאָלֵץ לְחַבֵּק

 כִּי בְּאַחְדּוּת לְבָב  וְגם  בַּאֲהָבַת  אָחִים   נִגְבַּר עַל כֹּל צוּקָה בְּעֶזְרַת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים