עֶצֶב וְדְאָבָה

הַלֵּב דּוֹאֵב  בְמוֹת אַדַם בְּטֶרֶם בֹּא עִתּוֹ

וְלֵב שְׁאַר בְּשָׂרוֹ  כּוֹאֵב בְקוּמוֹ וּבְשֶבְתּוֹ

כִּי הַמַּוֶת  בָּא  בְּטֶרֶם עֵת וְגָדוֹל הֶאָסוֹן

זֶה אֲשֶׁר קָרָה אָז בְּמוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

זֶה שׁקָרָה בְּצֵאת לוֹחֲמִים לַקְרָב לְְהָגֵּן

הֵם היוֹ לְעַמֲנוֹ מְעֵין חוֹמָה מִבְצָר וּמָגּן

נִזְכְּרֵם בְּפֶתַח כֹּל עִתּוֹת שִׂמְחָה וְשָׂשׂון

בְּצָוּוֹתְכֶם לְעַמֶּנוּ הַחַיִּים וְלָהֵם הַזִכָּרוֹן

נִזְכּוֹר גָּם זֹאת אַחֲרֵי מוֹת,קְדֹשׁים אֱמֹר

בְהַקְרִיבָם נַפְשָּם הֵם נַתְנוּ חֵרוּת ודְרוֹר

זֶה חָקוּק בַּסֶּלָע גָּם עַל לוּחַ לִבֵּנוּ  חָרוּט

בְּמוֹתָם  לָנוּ יוֹם זִכָּרוֹן בְּטֶרֶם עַצְמָאוֹת

יְהִי זֶכֶר הַנּוֹפְלִים  בָּרוּךְ  עֲדֵי עַד

גָּם יְרוּשָׁלָיִם  לֹא תֵשֵב שׁוּב בָדָד

הָאֱמוּנָה בְּלֶב שָׁלֵם מְקַדֶּשֶׁת הַמַּטָּרָה

המשכן הושלם ונצב על כנו ובתוכו מִזְבֵּחַ והכל מוכן לקדש שם ה' . אז משה אומר לאהרן: קרב אל המזבח ואהרן בוש וירא לגשת אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת. ואהרן נגש אל המזבח והקריב את הקרבן וקרבנו נתקבל על ידי אלהים כי יצאה אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה ועוד…(שמיני ט/כד) ולאחר שאהרן הכהן הגדול חנך את המשכן בקרבן, נגשו שני בניו נדב ואביהוא ככהנים, להקריב קרבן, אבל כפי שהתברר הם סמכו ובטחו שתצא אש מן השמים כמו שקרה אצל אביהם, ותאכל את קרבנם , לכן הם הכניסו אש משלהם "אש זרה" שלא כפי שצוה זאת ה', כיון שכך נהגו , ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'(שמיני י/א,ב) ארוע טרגי היה קשה מנשוא, כל שצריך היה לבני אהרן בעת הקרבת קרבנם רק אמונה בלב כי תרד אש מן השמים כמו שקרה עם אביהם ותאכל את קרבנם, אלא שהם לא האמינו שזה אשר יקרה, מה עוד ורצו להצליח בהקרבת הקרבן. בהכניסם אש זרה למשכן היו קטני אמונה , הכניסו אש זרה והדבר עלה להם בחייהם. אם נשליך את הדברים על המטרה לחדש ימינו כקדם ולהקים מדינה, נוכל לאמר כי חזרה לה השאלה אם המטרה חשובה לישראל ככל אשר תהא לרבות חדוש קוממיות ישראל בהקמת מדינה, האם כל אמצעי להשגת מטרה זו קדוש, זה היה פלג מן העם ואנשי הפלג האחר סברו תהיה המטרה חשובה ככל שתהיה, אים מקדשת את האמצעים להשגתה.  ומכאן נטבע הכלל לעולם המטרה איננה מקדשת את האמצעים, מקימי המדינה סברו כי האמצעים צריכים קדושים כמו המטרה . זה אמנם  קרה וזה אשר הבטיח עצמאות ישראל לשבת הארצו בטח   בזכות ולא בחסד. זה גם הוא גם סוד קיומה של מדינת ישראל בכשמסיעבי ארבו לה אויביה. המוסר שביסוד קיומו של עמנו בא לידי ביטוי במלחמת השחרור ובכל מלחמות ישראל , כי עם ישראל מבקש לבנות ולהבנות בארץ ולא לפגוע באחרים שישבו ולא היו הם חלק מן העם שאלהים נתן להם את הארץ הזאת. הם הגיעו אליה מן  המדבר ושטפו בהמוניהם כמו שעשו בכל אגן הים התיכון ובחלק מיבשת אסיה. ברם רק בארץ ישראל הפולשים מן המדבר לא הצליחו לניות ישות מדינית בארץ ובה פרלמנט, ממשלה, צבא ומשטרה" שלא כפי שהצליחו לעשות בארצות שמסביב לארץ ישראל באלצם את תושביהם להתאסלם בְּבָבֵל (עירק) בארם (סוריה) ובלבנון, ומצרים ששם יסדו מדינה ערבית(מבני המדבר הבדווים)   בארץ ישראל לא הצליחו בכך כיון שנתקלו בשארית הפליטה שאוחזת בארץ בכל כוחה . 

מה היה צורך להזכיר שוב את מות שני בני אהרן 

שוב חוזר דבר מות בני אהרן ארוע קשה ומעציב שקרא זמן מה לפני כן, זאת ששוב תזכיר לנו שכאשר האמונה של האדם מישראל מעורערת, קורה אסון. החזרה על המקרה המעציב נועד  לרמוז לנו שצריך ללמוד מן העבר ולקים את דברי התורה ככתבתם וכלשונם, לכן הארוע מתרחש כאשר בא אהרן אל קדש הקדשים, לאמור: אל  יָבֹא אל הַקֹּדֶשׁ והרי שם נמצא הענן שבו יראה ה' על הכפרת אלא אם הוא חזק ברמונתו. רש"י אומר בהסתמכו  על דברי רבי אלעזר בן עזריה – התנא מחכמי המשנה בן דורו של רבן גמליאל דְּיַבְנֶה, על ספור בדבר הבאת רופא לבדוק חולה נכנס אצלו בדק אותו ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב , חזרו והזמינו  רופא אחר לאותו חולה שגם הוא בדק אותו ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני. אזהרה זו זרזה אותו לשמוע בקול הרופא השני יותר מן הרופא הראשון. זו הסבה שהפרשה התחילה בחזרה על ספור: "אחרי מות שני בני אהרן". זאת כדי להזהיר את אהרן לקים את הכתוב ולבוא אל קדש הקדשים בכל הנוגע לכניסתו לקודש הקדשים ביום הכפורים שנאמר בפרשה זו עצמה:  בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגו'.. (טז/כט) (דהיינו בעשירי לחודש תשרי) כדי להטהר מכל חטאותינו זה יום הכפורים. ארוע זה מתקשר שוב אל אשר קורה עם עם ישראל בתקופה זכרון יום תקומתו להעלות על נס את חידוש קוממיות בארצו ולחגוג אפילו בדלת אומותינו (בבידוד) את חג יום העצמאות יום חידוש קוממיותנו , זה שמקשר את הפרשה למורשה ואת עבודת הקדש להתקדשות והתחדשות , מתוך הכתוב עצמו בכל הנוגע לבנינה וקיומה של מדינת ישראל . זאת לומדים גם מן הפסוק: "בזאת" יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו'…"(טז/ג) המרמז על אשר עתיד להיות אחרי 410 אז יִבָּנֶה בית המקדש על ידי שלמה המלך, בהר המוריה כפי שעולה מגימטרית המלה "בזאת" שבפסוק : שסך אותיותיה 410 . לא בכדי שתי הפרשות אחרי מות וקדושים עוסקות במצוות התורה שכאן נמנו 51 מצוות מתוך  תרי"ג המצוות (613). ניתן גם לסכם כי עם ישראל למוד נסיון שרק בקיום חוק ומשפט  ובקיום מצוות התורה שעיקרם אמונה בבורא עולם ועשית צדק במשפט , וגלויי חמלה וחנינה ועזרה לזולת , וגם לתת אדם לזולתו ממה שיש לו, תוך גילויי חמלה והזדהות עם הזולת.      

דבר אל כל עדת בני ישראל אמר ה' למשה

דבר אל כל עדת בני ישראל  מלמד שנאמרה פרשה זו בפני כל העם אנשים נשים וטף מפני שרוב יסודות התורה , נמצאים כתובים ונרמזים בפרשה זו. מכאן פותחת הפרשה במלים אלה : קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כי קדוש אני ה' אלהיכם. (יט/ב) הקב"ה מזהיר את ישראל על ידי משה: "אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה" (יט/ד)  התורה בפרשת קדושים נועדה להזכיר לנו שאנו קדושים לא כי כך נאמר בתורה אלא מפני שאנחנו מקימים את דברי התורה שנאמר: איש אמו ואביו תיראו ואת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ (יט/ג) . כי המשמעת חשובה ביותר, זאת אנו גם רואים בימינו הוראות נתנות ואנו מצווים לקים הוראות אלו למעננו.  כשם שחובה עלינו לכבד את דברי הורינו כי אנו חיבים בכבודם כפי שאנו מכבדים את  אלהינו, ומקימים דברו ומצוותיו שהוא מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל כך האדם יעשה לאביו ואמו יהא מכניס את אביו לביתך ומכבדו.  גם את הגר הַגָּר בתוכנו נצטוינו לתת לו מפרי אדמתנו שנאמר: וּבְקֻצְרְכֶם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שָׂדְךָ לקצור ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אֹתָם(יט/ט) הנה הדברים  אקטואליים גם לימים אלה בארץ ובעולם ולא לשוא נאסרה אכילת נבלה וטרפה כולל ציד כי דמו בו. משלא מקפידים בנכנס לפה לא נוכל למנוע פגע רע.  לא בכדי נאסרה אכילת דם ,זה כפי שמתברר מטעמים רפואיים. הדם הוא הנוזל שבגוף כל חי שבלעדיו אין לבעל החיים אדם כחיה קיום. לכן כשהדם נפגם בגוף האדם ומאבד את האיזון שבו בכדוריות האדמות והלבנות, נשקפת סכנת חיים עד מות.  כי כשם שהדם מזרים חיים אצל בעל חיים, כך הוא גם מזרים  מחלות לגוף האדם כשהוא נגוע. ועוד בִּקְדֹשִׁים מובאות עקר  המצוות בפרק יט, שחשיבותן רבה בכל הזמנים ובהם נתקדש עמנו:   לא תעשוק את רעך.  לא תגזול. לא תלין פעלת שכיר. לא תקלל חרש . לפני עִוֶּר לא תתן מכשל. לא תעשו עול במשפט.  בצדק תשפט עמיתך. לא תשא פני דל,  ולא תהדר פני גדול.  לא תלך רכיל בעמך. לא תשנא את אחיך בלבבך. לא תעמד על דם רעך. לא תִּקֹּם ולא תִּטֹּר את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך. לא תֹאכלוּ על הדם. אל תפנו אל הָאֹבֹּת ואל הַיִּדֶּעֹנִים. מפני שֵׂבָה תקום. והדרת פני זקן. לא תוֹנוּ את הַגֶּר הַגָּר אתכם, ואהבת לו כמוך. הלל הזקן אמר : דעלך סני לחברך לא תעבד. (פרושו מששנוא עליך אל תעשה לחברך) לפיכך   ונסכם דברינו בהבהרה ובאזהרה בימי חג אשר בהם מְסֻגָּרִים כֻּלָּנוּ בְּדָלֶת אַמוֹת .

לֹא בִּכְדִי נֶחְקְקוּ חֻקִים  וּמִצְווֹת

נֶחְקְקוּ לְמַעַן נִחְֶיה וְטוֹב לַעֲשׂוֹת

וְגָם לֹא לִפְגּוֹעַ בַּזֻּלַּת וְלֹא לְהִפָּגַע

כָּךָ אָז נַבְחִין בֵּין הַטּוֹב וּבֵין הָרַע

הַבּוֹחֵר לְהָפֵר מִצְווֹת אֵל בְּיוֹדְעִין

בַּל יִתְמָהּ כִּי יִפְגּוֹשׁ בִּיִׁשין רָעִים

לָחוֹטְאִים וּמַאֲשִׁימִים אָחֶר בַּכֹּל

יֵאָמֵר לוֹ קוֹרָה מִבֵּין עֵינֵיהֶם טֹל

הֵוֵה טוֹב מְצַוֶּה וְהֵוֵה טוֹב מְקַיֵּם

הַשֶּׁקֶר כְּמוֹ הַנָּגִיף נִדְבַּק וּמְהַמֵּם

אָז סוּר מֵרַע וַעֲשֶׂה טוֹב  תְּרוֹמֵם

וּבְכַךְ אֶת הִדַרְדְרוּתְךָ תֵהֵא בּוֹלֵם

רַק לָחֹק הִשָׁמַע וְצַו קַיֵּם