מאת שירלי ספיבק
על כדורגל ותחושת אחווה מדומה.
אז הלכתי למשחק כדורגל. של מכבי חיפה בשטרסבורג. לא פחות ולא יותר, לראשונה בחיי.
ומשהו לא קרה שם.
לא הצלחתי לזייף תחושת אחוקיות ל״שותפים הטבעיים״ שלי, החברים לאהדת הקבוצה של העיר שגדלתי בה.
בואו נודה על האמת, 95 אחוז מהנוכחים ביציע הם האנשים שאני בורחת מהם כמו מאש בארץ. אלה הישראלי המכוער, שצועק, שחושב שמגיע לו, שבטוח שהוא דפק את האירופאים אם למרות שאסור הצליח להבריח ולהדליק אבוקות, הישראלי ש״אני אעשה פה בלאגן״, שמקלל את השוטרים, את השומרים ואת כל העולם והאמא הזונה שלו.
הישראלי הזה, יציר לא מפותח אבולוציונית שגורם לכדורגל הישראלי להיות לשם נרדף לברבריות.
הישראלי הזה שסוגרים אותו במשחק באירופה בגטו, יציע שהוא כלוב ללא אוויר וללא ראות ותכל׳ס רק מוכיח כמה הוא ראוי לזה. הישראלי הזה שהורס לכל יתר הישראלים.
ולמרות שהיו אזהרות לאוהדי מכבי חיפה מפני אלימות של הצד האחר, תנו לי לספר לכם שאני הרגשתי הרבה יותר מאוימת מאוהדי הקבוצה ״שלנו״.
אז תסלחו לי רבותיי שבהמשך לכל שאר האמירות האחרונות שלי אני אומר גם את זה: אין ולא יהיה לי חיבור עם תתי בני אדם רק כי אנו מאותה עיר או אוהדים את אותה קבוצה..יותר מזה, סביר להניח שאתחבר לאוהדי הקבוצה השניה, זו שלא נוהגת כאילו הגיחה מהג׳ונגל ומביכה מדינה שלמה שנאבקת יום יום לשמור על מוניטין אירופי.
אוהדי חיפה מבעירים אבוקות צילום שירלי סביבק
