כך הספיד אותו נכדו רון סולן.
איך אפשר להספיד אדם כמו סבא? איך אפשר לסכם 98 שנות חיים בכמה מילות פרידה?
בתקופה האחרונה, חשבתי ביני לבין עצמי, אם כדאי לחכות עד למועד פטירתך לכתיבת ההספד או שאולי כדאי להקדים ולכתוב אותו קודם לכן.
מצד אחד, הייתה לי מין אמונה טפלה, כאילו כתיבת ההספד בטרם עת – תקרב את הסוף הבלתי נמנע.
מצד שני, פחדתי שלאחר פטירתך העצב, הלחץ ובמיוחד החיבוק התומך והאוהב של המשפחה והחברים לקראת ההלוויה לא יאפשרו לי לפנות זמן ולכתוב את ההפסד באופן שראוי היה לכתוב אותו.
כמובן שגם, הדהדה בי המחשבה – בשביל מה בכלל צריך הספד? הרי את כל מה שיש לי להגיד, כבר אמרתי בלב ואת מה שאני מרגיש בלב, מילים על דף נייר לא יכולות להסביר במילים.
בסופו של דבר, החלטתי להמתין, עד אתמול בלילה לכתיבת ההספד.
למרות שבשנה האחרונה חלה התדרדרות במצבך הרפואי, נתת לסובבים אותך להרגיש כאילו אתה לא עשוי בשר ודם, אלא עשוי מברזל. לא משנה כמה המצב היה קשה, לא משנה עד כמה הרגשנו שאנחנו קרובים לאבד אותך, כמו חתול – גם כשהיו נפילות, תמיד הצלחת לנחות על הרגליים.
ואולי זה בעצם סיפור חייך, סיפור חיים שבקלות היה יכול להפוך לספר רב-מכר או תסריט לשובר קופות הוליוודי. היכולת שלך לעמוד איתן מול האסונות והקשיים הגדולים ביותר שהחיים יכולים לזמן, לחיות את חייך כאילו יש אור בקצה המנהרה, גם כשהאור לא נראה באופק.
כאשר כתבתי את ההספד חשבתי – על איזה אירוע מכונן בחייך אני צריך לספר למי שהגיע לחלוק לך כבוד אחרון?
האם עלי לספר על כך שניצלת מציפורני הנאצים, לאחר שכל בני משפחתך ללא יוצא מן הכלל, נרצחו בשנת 1941 בבורות הירי בסמוך לכפר הולדתך, הבורות שאותם זכיתי לראות לפני כשנתיים, בטיול השורשים, שאליו כ"כ שמחת שיצאנו.
על כך שאזרת אומץ והצלחת לברוח מהגטו לבדך? במשך 4 שנות המלחמה, שרדת בדרך לא דרך – ביערות של אוקראינה, בשלג המקפיא, בדירי חזירים, מתחבא בבונקר מתחת לאדמה ללא אור שמש במשך למעלה משנה.
או על הקרבות העקובים מדם בלטרון, במלחמת העצמאות בשנת 1948 שגם אותם בדרך נס הצלחת לצלוח בשלום?
או אולי על זה שלאחר שהצלחת להקים משפחה לתפארת ועסק משגשג, בתקופה שבה היה נראה כאילו השנים הנוראיות מאחורייך – בשנת 1969 פקד אותך אסון נוסף, שכלת את בנך הבכור, גדליה, שנפל בגבורה בקרב בתעלת סואץ' במלחמת ההתשה עת פיקוד על טנק בחיל השריון.
או אולי על כך, שלמרות כל הקושי, הסבל והכאב, לא נכנעת, לא ויתרת, המשכת לחיות חיים מאושרים ושמחים עד כמה שאפשר.
היית איש משפחה למופת, ראש השבט הקטן שהקמת, היית בסיס ומשענת לכל המשפחה, נתת לנו תחושה כאילו היית מוכן להקריב את עצמך עבור כל אחד מאיתנו ברגע אחד בלי לחשוב פעמיים.
אומרים שלא מעריכים את מה שיש עד שמאבדים אותו, אני רוצה להאמין שידעתי להעריך אותך כל עוד עמדת לצידי.
אין מילים שיכולות לתאר את הכבוד, ההערכה והתודה שאני ויתר בני המשפחה מוקירים לך, סבא.
גם ביום העצוב הזה שבו אנחנו נפרדים ממך, אני מרגיש מלא תקווה כי אני יודע שיש אור בקצה המנהרה, האור שלך, שימשיך ללוות אותי לאורך כל ימי חיי.
תנוח על משכבך בשלום, סבא אהוב.
