גם אם בעולם משתוללת מגיפה שמאיימת להחריב את האנושות, לכל רווקה מסתובבת עכשיו בראש אותה שאלה שמסתובבת בכל יום רגיל ואולי יותר – מתי תורי.
עכשיו הזמן לאהבה? אני ממש לא יודעת איך אמורים למצוא אהבה כשסגורים בבית והיציאה היחידה היא לרמי לוי או ל-100 מטר.
אז אני בהחלט מורדת וצועדת קצת יותר ובכל זאת, חוץ ממשפחות מעצבנות עם ילדים אני בהחלט לא נחשפתי לשום גבר שיעשה לי עיניים. כן כן, יש את שיאמרו ”מכתוב“, אם זה שלך את תמצאי אותו גם כשאת יורדת לזרוק את הזבל. להם אני עונה ”לא אחותי, אני רווקה, אני יורדת לזרוק את הזבל פעם ב-3 ימים בטרנינג ומכוונת לשעות שאין סיכוי לפגוש שום יצור פרט לחזיר בר וסביר שארקום איתו סוג של יחסי האכלה. חזיר זה החתול החדש.
אם נכנסת לקורונה רווקה ונקייה זה דבר אחר, אך זה דבר אחר אם נכנסת לימי קורונה כשאת במערכת יחסים שלא כוללת מגורים משותפים…ההתמודדויות והשאלות שזה העלה – אללה איסתר.
אולם אני רבותיי שברתי שיא. אני התחלתי את ימי הקורונה והסגר ביחסים מאוהבים כמו סוראיה ופארוק לפחות, שכללו תכנון קניית אי למטבח מאיקאה וחיים משותפים ואני יוצאת מימי קורונה ומהסגר שבורת לב.
זה היה מושלם. גרנו ביחד בימים שהילדים לא היו אצלו וגרנו בנפרד בימים שהם כן היו אצלו וזה היה סידור נפלא, חצי שבוע לעצמי, חצי שבוע לסקס מטריף וחיים נטולי מחויבות. כמה קל לשמור על הגחלת!
ברוכה הבאה הקורונה וביטול הלימודים – ומה עושים? אז הגיע הזמן להכיר לעומק את הילדים, הם היו פה אני הייתי שם, שיחקנו, הלכנו ברחוב וכמו כל עם ישראל בילינו בסופר. שיחקנו במשפחה קטנה ולא אחראית כי בודאי ראש הממשלה לא היה מאשר פוטנציאל כזה גדול של הפצת הנגיף, למזלנו הוא לא ידע.
ואז היכרתי את משמעות המושג להפוך לרוח רפאים, כי זה מה שקרה ביום אחד בהיר. הוא הפך לרוח רפאים (או הפך אותי לכזו?). נעלם. לא בהדרגתיות כמו הסגר על ישראל אלא בבת אחת. בלילה הוא אמר שהוא אוהב ונדבר מחר ובבוקר הוא נעלם.
הימים לא שגרתיים, חשבתי שאולי הוא מת, אך שיחה עם חבר קרוב אישרה שהתבדיתי, הוא חי ונושם והוא רוח.
בהתחלה עוד שלחתי הודעות, התקשרתי, חיפשתי, אך האיש – אין?
כשנגמרה ההכחשה הבנתי – זה קרה גם לי. באנגלית אפילו יש לזה מושג, קוראים לזה GHOSTED.
החוברות צביעה והפאזלים שקניתי למשפחה החדשה שאימצתי משמשים עכשיו רק אותי, ילדה בת 34 שגילתה שלעולם אכן אין גבולות והכל אפשרי.
פתאום הפכתי נורא מודעות ללבד שלי, זה אני, החתולים ו-ויוה פלוס, אני פאקינג קלישאה מהלכת.
ויודעות הנשים במערכות יחסים מורכבות שעכשיו אין לאן לברוח, אין בתי קפה לפגוש בהן חברות, אין ברים להטביע בהם את היגון, לעזאזל אפילו לשכב בים על החול עם ספר אי אפשר – זו את והרווקות שלך. ל ב ד.
המוח איים לשלוח אותי לאבדון. אני יודעת שיש כאלה שקוראות ומהנהנות לאות הזדהות.
זה התחיל בתחושת אשמה והמשיך בתרחישי אימה. מקץ שבוע החליפו את אלה סיפורים יצירתיים ביותר על מה בעצם קרה, אך שום דבר לא היווה הסבר מספק.
אישה אחרת? אז תגיד. אתה עצור? אני רואה שאתה מחובר בוואטסאפ. חזרת לגרושתך? אני שמחה בשביל הילדים. אתה הומו? תמיד חלמתי על חבר כזה. ברחת מהמדינה? אין סיכוי, יש עוצר גם בנתבג.
אתה חולה קורונה? אז מה, זו לא צרעת. גוסס? תבקש מחבר שירשום לי הודעת פרידה.
אז התחלתי לבחון את העבר ולחפש את הסימנים שודאי היו שם ופספסתי, כי אם הוא חי (והוא חי בנות, הוא חי) אז רגשי האישה שלי התחילו לומר שודאי זה לא קרה בבת אחת ופשוט הייתי מסונוורת וכפי שאתן יודעות, יש לנו יכולת מופלאה למצוא עצמות בזין אם נרצה ולהתעלם לחלוטין מסימנים מקדימים אם נבחר. מקץ שבועיים – אני מרגישה – אני אכן עלולה לאבד את זה, אז כשראיתי בערב את פרופ‘ לס מסביר שכדי לנהוג בשפיות בעניין הקורונה עלינו להיצמד לנתונים כיוון שהם תמיד אמינים, החלטתי לקחת את עצתו גם ללב השבור שלי.
אז אני נשענת על הנתונים: אהבנו, הוא איננו, אני עדיין אוהבת אותו, אין לי איך ליצור אתו קשר.
כל היתר הן הנחות פרועות בדיוק כמו נהר המידע שזורם בחוץ על הקורונה.
וכדי לנהוג בשפיות אני בוחרת להאמין: שמה שהרגשתי היה אמיתי, שהוא היה נאמן לפחות כמוני ושלא הסתיר ממני סודות קריטיים.
אז קורונה, חשבתי שאני גיבורה כי כשהתחלת לפני 5 שבועות הייתי מאוהבת וכל מה שחלמתי זה להישאר סגורה איתו בבית או לפחות בעיר, אבל את שרדת הרבה יותר מאיתנו וביליתי את השבועיים האחרונים בלרצות לצאת לפגוש פרצופים ידידותיים שינחמו את זרע הכאב שנשתל בי.
מה השיעור רווקות יקרות שלי? תצמדו לעובדות, תהנו ממנו כל עוד זה נמשך, אל תבנו תוכניות גדולות מדי, החיים משתנים כהרף עין. לטוב ולרע.
ומה עוד? אני מנסה ללמוד להיות מאושרת בלי גבר, לשמוח, להיות מלאת אהבה ולהאמין.
זה בסדר קורונה? למדתי?
