מאת יובל פלג
בישראל לא נהוגה כיום שיטת בחירות ישירה לראשות הממשלה. אנחנו עדיין בוחרים מפלגות. האומנם? מישהו מאמין שהבחירות בשנה האחרונה היו על פי מצעי המפלגות? וכמובן הבחירות בשבוע הבא מתאפיינות , יותר מתמיד, בבחירת המועמד לראשות הממשלה הבאה.
ביבי או גנץ? זו הבחירה ! אתה שם בקלפי את הפתק של מפלגת ש"ס או דגל התורה ולמעשה בחרת בנתניהו. שמת פתק של "אמת" ובחרת בגנץ. בצד ימין של המפה הפוליטית חתמו על "מכתב הנאמנות" לביבי . בצד השני הודיעו מפלגות מרכז ושמאל במי יתמכו לראשות הממשלה. גם העומד בראש "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן שעדיין לא החליט אם הוא בשמאל או בימין הצהיר "רק לא ביבי".
למצביעי הרשימה המשותפת, שלכאורה נמצאת מחוץ לקונצנזוס הציוני, ברור שהיא בוודאי לא תתמוך בביבי לראשות הממשלה, אבל סיכוי רב שתתמוך מבחוץ או לא תתנגד לממשלה בראשות גנץ.
אם כך הבחירה תהיה ישירה גם אם בשיעורי האזרחות, ימשיכו לטעון שבישראל לא בוחרים ראש ממשלה אלא בוחרים מפלגות. ובעצם מה זה משנה?
השינוי איננו רק סמנטי הוא מהותי. תסתכלו על מערכת הבחירות הדי רדומה לפחות מבחינת ציבור המתעניינים. על מה שמים דגש? על מצע? אג'נדה? על תוכניות מדיניות? כלכליות? מלחמה בגרעון? תקציב? מה עומד על סדר היום של הבחירות? ביבי וגנץ. גנץ וביבי?
מצד אחד חוזרים כמנטרה על תאריך פתיחת משפטו של נתניהו ומזכירים כל העת את שלושת כתבי האישום נגדו ומצד שני מחפשים את המימד החמישי ופרשיות אחרות כדי לנגח את גנץ.
שתי המפלגות הגדולות עסוקות כמו שני פרים בניגוח של המועמד שבצד השני. לא אידיאולוגיה ואפילו לא כיסאולוגיה. הכל אישי. הכל רק סביב השאלה – מי יהיה ראש הממשלה הבא.
ככה מדרדרת מערכת הבחירות המתרכזת כיום ברשתות, מדחי לדחי. יורדת מתחת לחגורה תרתי משמע. רוויה השמצות אישיות, עמוסה ב"פייק ניוז", בקללות, נאצות שהרשת הסובלת כמעט הכל, אינה נרגעת ורותחת כל העת.
אם חיפשת את מקור השיסוי והקרע בעם הוא נמצא כאן- במאבק האישי של שני המתמודדים על ראשות הממשלה, מאבק אותו לא רק הם מנהלים בדקלום ה"מסרים" אלא גם העוזרים, הדוברים ופעילי השטח מסייעים להגדלת הלהבות..
רק במצב כזה של מלחמה אישית, יכולים ראשי מפלגות הלווין, משמאל ומימין, שיודעים כי הם רק "פיונים" במאבק על הבית בבלפור, להפריח הצהרות על מאבק בלתי מתפשר בחמאס כדברי השר בנט או פתיחת תהליך מדיני תוך 90 יום כהצהרתו של עמיר פרץ. הצהרות שהם אינם יכולים לקיימם כי ברור להם שלא בידם לקבוע את סדר היום אחרי הבחירות.
בשנות קיומה של המדינה ידענו בחירות סוערות בחירות שקטות יותר. היה לנו גם ניסיון כושל בבחירה ישירה לראשות הממשלה בצד בחירה מפלגתית. ידענו "מהפכים" וידענו ממשלות של אחדות לאומית, אבל מעולם לא ידענו מערכת בחירות אישית כזאת ו"פלונטר" של אי הכרעה בין הגושים.
מה עושים? עכשיו כבר מאוחר לשנות את השיח והמאבק האישי. עכשיו צריך רק לצאת מאזור הנוחות והאדישות וללכת להצביע. לא חשוב למי. העיקר לשים פתק בקלפי כדי שחלילה לא נגיע למערכת בחירות אישית רביעית, שרק עלולה להיות… גרועה יותר.
- יובל פלג יועץ תקשורת ומרצה במחלקה לתקשורת באקדמית כנרת.
