יוצאים מהסגר והולכים לרקוד עם הסבתות. ריקוד משותף של הנכדים והנכדות עם הסבתות מגביר את הרגשות החיוביים שלהן ומשפר את מצב רוחן, כך עולה ממחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה ובמכללת סמינר הקיבוצים. "הריקוד המשותף סייע לא רק לסבתות אלא גם לנכדות ובעיקר חיזק את הקשר ביניהן. דרך הריקוד גילו הנכדות את הנשיות והחיות של הסבתא וזה חיזק את הקשר ביניהן. אחרי כמעט חודשיים של ניתוק, ריקוד משותף יכול לעורר פלאים", אמרה ד"ר עינת שופר אנגלהרד מבית הספר לטיפול באמצעות אמנויות באוניברסיטת חיפה, מעורכות המחקר.
בגיל מבוגר היכולת לענות על הצרכים הפיזיים והחברתיים הופכת להיות יותר ויותר קשה. לדברי ד"ר שופר אנגלהרד, במחקרים שנעשו בעבר נמצא כי הריקוד מהווה כלי שבעזרתו ניתן לקדם אינטגרציה רגשית, חברתית וקוגניטיבית ולגרום לשיפור הבריאות ולמצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית. עוד הוסיפה החוקרת כי "הריקוד משפר את היציבות, הוא מונע חרדה ודיכאון שנפוצים בקרב האוכלוסייה המבוגרת".
במחקר ייחודי זה ביקשה החוקרת לבדוק מה התהליכים שעוברים על הסבתות והנכדים/ות כאשר הם משתפים פעולה בריקוד. לצורך כך נבחרו 16 מטפלות בתנועה, אשר פגשו את הסבתות שלהן שהיו בטווח הגילאים של 95 -80 אחת לשבוע. המטפלות התבקשו להצטרף לתנועה הספונטנית של הסבתות, לעודד אותן במהלך הריקוד ולתת להן לגיטימציה למנוחה כשצריך. המפגשים הבין דוריים צולמו ובסיום כל מפגש כתבו המשתתפים יומן ונערכו ראיונות מובנים.
מניתוח הנתונים עולה כי עבור הסבתות הריקוד הגביר את הרגשות החיוביים ושיפר את מצב רוחן. "הריקוד המשותף עם הנכדות עודד פעילות פיזית גם כאשר הגוף היה עייף וחלש. דבר המדגיש את חשיבות הקרבה והקשר המשפחתי כאמצעי לקדם התנסות חדשה שלעיתים נראית בלתי אפשרית עבור האדם המבוגר", אמרה ד"ר שופר אנגלהרד.
הסבתות מתארות את החוויה המשותפת כתענוג ייחודי, מתנה שהן זכו לה: "לרקוד זה טוב לנשמה, חוץ מלבשל אני כל הזמן יושבת. אני מרגישה צעירה, ועוד יותר כיף עם הנכדה שלי. זאת חוויה שפשוט בטח הפרצוף שלי היה מעוות מהחיוך שלא יכולתי לעצור", סיפרה אחת המשתתפות במחקר. עוד נמצא כי הריקוד המשותף מהווה כלי אפקטיבי לעודד פעילות גופנית, להעלות את מצב הרוח, לשפר את איכות החיים וליצור קרבה בין דורית. הריקוד יצר תחושות אופטימיות בקרב הסבתות ועודד היזכרות בזיכרונות נעימים מהעבר.
הריקוד לא רק עזר לסבתות, אלא גם לנכדות. הוא שינה את נקודת המבט שלהן כלפי תהליך ההזדקנות. "תודה על המתנה הענקית שניתנה לנו, לתת לסבתא רגעים בהם הגוף מרגיש אחרת ועבורי, להיות קרובה באופן חדש", אמרה אחת המשתתפות במחקר. משתתפת נוספת סיפרה כי "הזקנה פחות מפחידה כשאני מסתכלת עליה נעה. היה מרגש ומפתיע לראות כמה היא רוקדת יפה ובחופשיות. הייתה לי אפשרות לראות אותה כאישה, כאדם ולא רק כסבתא".
"הנכדות העידו כי בריקוד הן יכלו לראות את סבתא 'מעבר לגוף המזדקן'. הם הופתעו מהחיות, הצעירות והנשיות שהתגלתה בפניהן. אם לפני הריקוד הנכדות חשו בפער הבין דורי שהתבטא בשיחה משותפת והביא לעיתים לריחוק וסגירות, הריקןד זימן חוויה הדדית ומקרבת", אמרה ד"ר שופר אנגלהרד.
"צריך לרתום את דור הנכדים הבוגרים לחיזוק הרוח, היצירתיות והאופטימיות בזקנה. המחקר מחזק את הנחיצות בפיתוח מודלים להתערבות בקהילה שיעודדו היכרות עם דרכי תקשורת אלטרנטיביים לתמיכה בין דורית בקהילה. השימוש בכלים וטכניקות מתחום הטיפול בתנועה ומחול מייצרת קרקע לתמיכה בזקנה בעלות נמוכה ותוך נגישות לאוכלוסייה רחבה", סיכמה ד"ר שופר אנגלהרד.
קרדיט : אוניברסיטת חיפה
