טָהֳרַת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ
הַחֹק כְּקַו גְּבוּל הָחוֹסֵם מַעֲבָר אֶל הַשֶּׁקֶר
אַךְ יֵשׁ הַמֵּפִיר חֹק וּמִתְפָּאֵר וּבְכַךְ מִתְהַדֵּר
וכְּשֶׁהַשֶּׁקֶר פּוֹשֶׂה יִפְשֶׂה כְּמו ֹסַפַּחַת בָּעוֹר
וְטִבְעוֹ לִפְרוֹחַ וְדָבֹק יִדְבַּק בְּאֵין כֹל מַעֲצוֹר
לֹא לַשַּׁוְא נִצְטַוֵּינוּ לְהִזָּהֵר וְלִזְכּוֹר
לֹא בִּכְדִּי יֵהֵא נִשָׂכַּר כֹל מְקַיֵּם חֹק תָּמִים
וְכִי הַמֵּפֵר חֹק סוֹפוֹ לְהָנִיב פְּרִי בְּאוּשִׁים
כִּי עַל כֵּן נִסְמְכוּ פְּרָשׁוֹת תַּזְרִיעַ לִמְצוֹרַע
כְּדֵי לְהַתְרִיעַ לְבַל נַזְרִיעַ בְּיוֹדְעִין זֶרַע רַע
וּלְהָסִיר מִגּוּפֶנוּ עָרְלָה בְּמֻדַּע
הִזָּהֵר לְךָ יִשְׂרָאֵל פֶּן תִּתְהַלַּל וְתָרוּם רוּחֲךָ
לְבַל יֵצֵא עָתָק מִפִּיךָ תַּחַת אֱמֶת נְכוֹחָה *(עָתָק =גַאֲוָה (שמואל א פרק ב פסוק ג )
כִּי נִצְטַוָּה יִשְׂרָאֵל בְּבוֹאוֹ לָאָרֶץ לְרִשְתָהּ
לְטָהֵר אוֹתָהּ מִכֹּל הָאֱלִילוּת שֶׁבָּה הָיְתָה
וּלְהַשְׁתִּית בָּהּ רַק אֱמוּנָה זַכָּה
אֶלֶּה הֵם הַכְּלָלִים בְּתַזְרִיעַ ומְצֹרָע שֶׁנֵּדַע
לְטָהֵר וּלְהִטָּהֵר וּלְהַרְחִיק הָרָע הַמְּצוֹרַע
הַטָּהָרָה בְּחִינַת נֶטֶל אֲשֶׁר עָלֵינוּ לְהָרִים
כִּי הַנֶּגַע כְּמוֹ כֶּתֶם שָׁחוֹר כְּבַשֶּׁלֶג בְּהָרִים
וּבְהֲסָרַתוֹ מְהַנֶּגַע תַחְלִים
חובה לקים חוק שחוקק כהלכה
משמעות קיום החוק לא כל שכן חֻקָּה בולטת בשתי הפרשות המחוברות לרוב. הבולט בשתי הפרשות, הצוויים הרבים שנראים מוזרים ולא מובנם דים, אף עלפי כן אינו רשאים להרהר אחריהם, מבלי לדעת לְמָה נועדו ולמה נתנם לנו אותם האל בעוד ישראל במדבר. כבר דֻּבַּר ב"איוב" על משמעות המלה חֹק פעמים רבות במשמעות גבול או קו חוסם את הים מהציף את היבשה, שנאמר: חֹק חָג על פני המים (איוב כו/טז). ומצאנו גם נאמר בתורה: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ (שמות/טו/כה ׃ כך גם החק כלפי האדם הוא הושָׂם שלא לעבור אל האסור זה גם דומה לקו התחתון של הָאֹפֶק הָעָגוֹל שמעבר לו שורר חושך. מתברר כי גם אם החוק לא כל כך מובנת סבת חקיקתו, יש לקימו. שאלה זו העסיקה רבים וחכמים ובכללם הרמב"ם שהוא היה לישראל בתקופתו "מורה נבוכים" שאמר, בגלל שמדובר באירוע היסטורי בעת חקיקת החק חובה לקימו. כי הרי עוד בטרם נתנה תורה לישראל בימי נודעו לדור ההוא שבע מצוות שמי שמקיים אותם קים את חובתו ומאוחר יותר הם שמשו להכרה בנספח לישראל כְּגֵר. אחד האסורים בדבר אסור אכילת אבר מן החי. אלא שאנו מקימים איסור זה לא בגלל שנודע בימי נח , אלא מפני שהתורה אסרה זאת בסיני. כך גם בענין אכילת "גיד הנשה", קיום חוק זה לא מפני שיעקב נפגע בו במאבקו עם המלאך, אלא מפני שהתורה קבעה שיש לסלק או לנקר את גיד הנשה מהבשר להתרת אכילת הבשר. אותו דבר גם לגבי מצות המילה החוזרת בפרשת תזריע , אנו מקימים אותה לא מפני שאברהם נצטוה אז לְהִמּוֹל בְּשַׁר עָרְלָתוֹ שלו ושל יצחק בנו, אלא מפני שהתורה קבעה זאת כחק בל יעבור. מכאן כשהרבון מחוקק חוק, במהלך חקיקתו אפשר להסכים או להתנגד לו, אך משנתקבל הוא מחיב ואין מהרהרים אחריו.
בריאת החיה קדמה לבריאת האדם
בסוף פרשת שמיני מצאנו פרק שלם על החיה הטהורה ועל החיה הטמאה ועל האסור והמותר באכילה מן החיות על ידי האדם. כי הרי הן נבראו לשרת את האדם, לכן בבריאה הקדים הקב"ה בריאת החיה העוף והדגה והרמס לפני בריאת האדם על זה אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי אֲמוֹרָא כי הוקדמה בריאת החיה הבהמה והעוף על פני האדם ובכך גם הקדימה התורה את האיסור והמותר באכילתם. האם יש בכך משום אמירה לאדם כי כל חי ובכלל זה החיה והבהמה והעוף, הם יציר כפיו של הקב"ה וכי יש ביניהם טהורים לנו ויש ביניהם טמאים לנו ואף על פי כן אין טֻמְאָה או טָהֳרָה מצויה בהם. כי הם יציר כפיו, צריך אם כן להתיחס לחיה ולבהמה כאל חי שקיומו וסיום חייו קבועים עוד מימי בראשית שנאמר: סוף אדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. מיד בהמשך מביאה התורה את דבר טָהֳרָת האשה אחרי לידתה וטֻמְאָתָּהּ שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא.(יב/ב) נתרכז הפעם במושגים "טֻמְאָה וְטָהֳרָה", כי בכך מתחילה פרשת כי תזריע אשה וילדה מתהוה מצב טֻמְאָה ומצב "טָהֳרָה". מצבים אלה נועדו לקבוע הקשר הפיזי של האשה אל בעלה כשם ומצבה טוב יותר ממצבו של כהן שנטמא במגעו עם המת, לאשה נקבע זמן והיא נטהרת שוב ואילו הכהן לא נטהר מאליו אלא חיב להטהר גם ההגדרה של החיה כטמאה או טהרה, לא נועדה אלא במב שעושה האדם בהם, כי הרי הסוס, הגמל והחמור ערכם הקיומי רב לתועלת האדם, הוגדרו הם כחיה טמאה בעוד הפרה, השור והתאו העוף והדגה שגם ערכם הקיומי הוא לתועלת האדם ולהנאתו , בחלקם הוגדרו "טהורות" ובחלקם טמאות . מכאן הגדרת האשה טמאה או טהורה נועדה רק לארוע ולזמן לגבי מעמדו של האדם נאמר בל יאֹמַר: אני ואפסי עוד, על זה אומרים לו: הרי החיה ובהמה והיתוש והשלשול נבראו לפניך, מה לך שתתרברב?. לא בכדי נסמכה שמיני לפרשות תזריע ומצורע. בתזריע כאמור מדובר באשה שמביאה בן או בת לעולם, חויבה בניתוק מגע עם בעלה בהיותה במצב נִדָּה, כלומר הנתקות או "בִּדּוּד" כבמושגי ימינו, כפי שנאמר:וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: (יב/ג) הַנִּדָּה או הבידוד נועדו לאפשר ליולדת לחזור לאיתנה, בסיום ימי "דְּוֹתָהּ" (ימי זיבת הדם ממנה) . גם יש שוני בהולדת בן ימי בדודה קצר משל הולדת בת. בבן גם נצטותה ביום השמיני לָמוֹל אותו, כפי שעשתה צפורה אשת משה ו"מלה" את בניה בעצמה, לא משה עשה זאת. ובהולדת בת ימי דותה-בִּדּוּדה ארוךיותר. ההתרחקות וההבדלות של האשה אחרי לידתה דרושים לאשה, כדי שתשוב לאיתנה . על צוויים אלה בקשר לאשה חזר הרמב"ם על העיקרון שאין לעשות דבר כמצוה, אלא אם זו נכתבה במפורש כמצוה שיש לקימה, כי נאמר, אל תוסיף ואל תגרע ממנו. ובאשר לאמירה "תטמא" אין בכך ציון שלילי כי הרי האשה מיניקה את הנולדים לה ולא מטמאה אותם, אמירה זו אינה אלא תאור מצבה הגופני ויש הבדל בתקופת הַנִּדָּה כשזה לבן שהוא קצר יותר מתקופת נדתה בבת, זה שנאמר: זה ראה וקדש.
בְּרִיאוּת האדם קודמת לכל
הדגש בפרשות אלה הוא על בְּרִיאוּתוֹ של האדם מישראל בתוך מחנה אז בהליכה במדבר. זה התחיל בכתוב בסוף שמיני בכל הנוגע למותר ולאסור באכילה מן הבהמה, העוף והדגה, ועובר אל פרשותינו תזריע ומצורע שלפי תוכנן עוסקות בבריאות האדם החי בקרב עמו במחנה, בריאותו חשובה לו וגם לבריאות הכלל. זה הדבר שמעסיק אותנו ואת העולם כֻּלּוֹ בימינו. עד כמה זה מפליא שהנגיף קרונה ו"המלחמה בו, מתרחשים בתקופה שמיני, תזריע ומצורע והוא גם תוצאה מעטלף ושרצים אחרים. ככל שידיעות אלה נכונות, נראה כי זה עולה בקנה אחד עם האמור בפרשות אלה שמתחילות במותר ובאסור באכילה מן החי ובהרחקת הנגוע ובטהרתו והחזרתו לתוך עמו. האבחנה בין טהור וטמא לא במשעות השלישית אלא היא טהורה לכם או טמאה לכם. האמירה לא מעלה ולא מורידה מממהותן וחשיבותן של החיות שנבראו למען האדם. הגדרה טמא או טהור כאן היא אבחנה לחיה שנועדה למאכל אדם המוגדארת כ"טהורה" לבין שאסורה באכילה שנקראת טמאה היא. לגבי האשה בתזריע מדובר ביחסים שבינה לבין בעלה בעקבות לידתה. הגדרתה "טמאה" לא מוריד מכשרותה דבר כאשה ואם שמגדלת ילדיה ומחנכת אותם. כשם שכהן מטמא במגעו או בהמצאת במחיצת אך אין הוא ראוי כאדם וגם המת המטמא בחייו היה כשר וטהור כך גם לגבי האשה הגדרתה טהורה או טמאה אינו אלא ענין מצב נתון וקצוב בלידתה ואחריה. ואין בכך משום פגיעה וזה למשך דּוֹתָהּ (טֻמְאֲתָהּ) שנמשכים שבעה ימים אחרי לֶדְתָּה בן כשביום השמיני מָלָה אותו.לא בכדי "המילה" נקראת בערבית "טְהוּר" כלומר "הטהרות" וארבעה עשר ימים בְּלֶדְתָּה בת. גם הלוקה בצרעת נטמא בליקוי גופני. רואים בכך ליקוי נפשי. נמצא בגימטריה או בסימטריה לגבי:"מצורע" כ-"מָצוּי בָּרָע" ובשינוי סדר האותיות של ה"צרעת" – "עֵת צָרָה" וב"נֶגַע" נטילת "עֹנֶג". חז"ל, לא די אלא נקשרה תופעת הצרעת ב- לשון הרע, ושפיכות דמים, ושבועת שוא וגילוי עריות, וגסות רוח וגזל, וצרות עין(ערכין ט"ז) העובר על אלה מקומו מחוץ למחנה, בלשון ימינו ב"בִּדּוּד" למניעת הדבקת אחרים בנגיף הַמְדַּבֵּק. נראה כי הנגיף המדבק מחיב "בּדּוּד" הנגוע מחוץ למחנה יהא מושבו, כך שהנגוע איננו בא בקהל עם לטובתו ולטובת זולתו, כי הרי נצטוינו: ונשמרתם מאד לנפשותיכם. ובמקביל טובי מדענינועושים הכל ,לא בשיטת הגימטריה או הסימטריה למציאת בדרך מדעית.חסון להתגברות על הנגיף.
הָעוֹלָם נִבְרָא לְמַעַן הָאָדָם וְזֹאת סִבָּה טוֹבָה
בָּרָא אֱלֹהִים גָּם אֶת הָאָדָם וְנָטַע בְלִבּוֹ אַהֲבָה
וְשַׂם בְּלִבּוֹ גם תְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וְרַע
וּבְגַן עֶדֶן שָׁם אֶת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לוֹ נָטַע
והאדם אָכַל בְּאִסּוּר מִפִּרְיוֹ וְאֶת חַוָּה יָדַע
הִנֶּה מֵרֵאשִית הַבְּרִיאָה כְּבַר לֹא הָיָה קָשׁוּב
הָלַך אַחַר תַּאֲוָתוֹ וְלֹא רָאָה הַצָּו כְּדָבָר חָשׁוּב
זֶה הָיָה אָז עוֹד בַּבְּרִיאָה וְזֶה אֲשֶׁר שׁוּב קָרָה
כשֶּנִצְטַוָּה שׁוּב לְהַבְדִיל בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה
וְשׁוּב הֶאָדָם הֵפֵר וְהַגָּרוּעַ מִכֹּל אָז קָרָה
נִדָה בְלִי מִדָה וַּמַּגָּע לֹא מָנַע הֵפֵר שׁוּב וָשׁוּב
וְלֹא זָכַר כִּי בְּבוֹא יוֹמוֹ בְּחֶטְאוֹ לֶעָפָר יָשׁוּב
וְלֹא יַעֲמוֹד לוֹ כְּבוֹדוֹ לְעֶזְרוֹ סוֹפוֹ כְּכֹל הָאָדָם
וְהַצְנַע לֶכֶת וְאַל תִּתְנַשֵׂא כְּאָדָם מוּרַם מֵעָם
זֶה אֲשֶׁר נִצְטַּוָּה הֶאָדָם מְאָז ומְעוֹלָם.