יותר מ-50% דיווחו שאין להם אמצעים כלכליים לטיפול נפשי
*מהמחקר עולה כי ליותר ממחצית המשתתפים אין אמצעים כלכליים לפנות לטיפול כרבע דיווחו כי לא מקבלים סיוע נפשי בגלל מחסור במטפלים באזור מגוריהם*
כמחצית מהמשתתפים דיווחו שאין להם אמצעים כלכליים לטיפול נפשי (53.3% מהמשתתפים באוכלוסייה היהודית ו- 56.1% מהמשתתפים באוכלוסייה הערבית). כרבע מהמשתתפים מקרב האוכלוסייה היהודית וכמחצית מהמשתתפים מהאוכלוסייה הערבית דיווחו כי לא מקבלים סיוע בגלל מחסור במטפלים באזור מגוריהם, כך עולה ממחקר משותף של חוקרות מאוניברסיטת חיפה והמרכז לבריאות הנפש שלוותה שנערך כחודש לאחר שבת השחורה של ה- 7 לאוקטובר. עוד עולה מהמחקר כי 15% מהאוכלוסייה היהודית ו – 12% מהאוכלוסייה הערבית סובלים מסימפטומים של הפרעה פוסט טראומטיתPTSD-Post Traumatic Stress) Disorder ) מעל הרמה הקלינית, בהשוואה לכ-9% בקרב כלל האוכלוסייה בישראל שסבלו מפוסט טראומה לפני המלחמה. "העלייה במספר אחוזים הסובלים מפוסט טראומה משמעותה מאות אלפי ישראלים שזקוקים כעת לסיוע. המספר הגדול של אלה שדיווחו שלא קיבלו סיוע בגלל היעדר אמצעים כלכליים או חוסר נגישות מעידה על הצורך בהשקעה ממשלתית מאסיבית על מנת להרחיב את אפשרויות הטיפול לכל מי שזקוק לעזרה נפשית בעקבות המצב", אמרו החוקרות.
המחקר אותו ערכו ד"ר יעל ענב וד"ר יעל מאיר מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, יחד עם ד"ר עידו לוריא מהמרכז לבריאות הנפש שלוותה וד"ר נגה שיפמן מהמרכז הרפואי מעייני הישועה, ביקש למפות את ארועי המלחמה שאליהם ישראלים נחשפו, את מצבם הנפשי חודש לאחר המלחמה ואת הנגישות שלהם לשירותי בריאות הנפש. החוקרים חילקו את רמות החרדה שנמדדו לארבע רמות לפי ספים קליניים מתוקפים: מינימלית, נמוכה, בינונית וחמורה.
ניתוחים ראשוניים של 517 משתתפים המהווים מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל נמצא כי 15% מהאוכלוסייה היהודית סובל מתסמיני הפרעה פוסט טראומטית מעל הסף הקליני ו – 12% מהאוכלוסייה הערבית סובל מאותה התופעה. עוד נמצא כי 25% מהיהודים ו – 20% מהערבים סבלו מרמת חרדה מינימלית. 35% מהיהודים ו – 40% מהערבים חוו רמת חרדה נמוכה, שהיא הרמה הנפוצה בקרב שני המגזרים. 20% בקרב האוכלוסייה היהודית ו-25% בקרב האוכלוסייה הערבית סבלו מרמה בינונית של חרדה, ואילו 20% ו-15% מהאוכלוסייה היהודית והערבית בהתאמה סבלו מרמת חרדה גבוהה.
כשנשאלו המשתתפים באופן פתוח מה מקור המצוקה שלהם, מבין הסיבות לחרדה ולמצוקה הנפשית ציינו המשתתפים את הסיבות הבאות, לפי הסדר, כמרכזיות ביותר: הדאגה לחטופים, תחושת אי וודאות, אובדן הכנסות ודאגות כלכליות, דאגה לחיילים/ות ולשלומם והידיעות השוטפות על הרוגים. "ממצאי המחקר מצביעים על ההשפעות הנפשיות הקשות והנרחבות של אירועי המלחמה. העלייה במצוקה הפסיכולוגית קשורה בפרט לנושא החטופים וההרוגים, תחושת אי הוודאות הכללית כמו גם הפגיעה הכלכלית. על אף שצפוי כי חלק מתסמיני החרדה יחלפו לאורך זמן, רבים יזדקקו למענה נפשי, ונדרשת הערכות מקיפה של מערכת הבריאות, החינוך והרווחה למתן מענים מתאימים. מערכת הבריאות זקוקה כעת להשקעה מאסיבית על מנת לספק את המענה הנפשי הנדרש לציבור הרחב. בפרט יש לדאוג למענים לאוכלוסיות רגישות יותר שצפויות להיפגע יותר כמו אנשים שחוו את אירועי הטרור מקו ראשון או שני, או אנשים שחוו אובדן של קרובים, ילדים ונוער, מתמודדים עם קשיים נפשיים או בעלי עבר טראומתי, או אנשים המתמודדים עם קשיים כלכליים שהמלחמה תחריף את קשייהם", אמרו החוקרות.
המחקר אף מצביע על הפער בין אנשים שהיו רוצים לקבל עזרה נפשית לבין אלה שמקבלים בפועל – חלק בגלל סטיגמות אולם בעיקר בגלל קושי כלכלי או מחסור בשירותים נגישים באזור המגורים. בסך הכל, כמות הפונים לעזרה נפשית בקרב החברה הערבית והיהודית דומה: 10% מכלל האוכלוסייה. בקרב האוכלוסייה היהודית, 13% מהם ענו שלמרות הרצון שלהם בעזרה, הם לא קיבלו אותה. 32% מקרב האוכלוסייה הערבית שרצתה עזרה ענתה שהם לא קיבלו אותה. כאמור כמחצית המשיבים בכל המגזרים העידו שהעדר אמצעים כלכליים מהווה חסם מרכזי לקבלת טיפול נפשי. כמעט כמחצית מהמשיבים בחברה הערבית (46%) טענו כי הסיבה לאי קבלת העזרה הייתה מחסור במטפלים באזור מגוריהם, זאת בהשוואה לכרבע מהמשיבים היהודים (24%) שטענו כי זו הייתה הסיבה המרכזית. סיבה מרכזית נוספת לאי קבלת הסיוע הייתה החשש מהסטיגמה החברתית הקשורה לקבלת טיפול נפשי. "עוד בטרם המלחמה היה מחסור עצום בשירותי בריאות נפש, מערכת שגם בזמנים רגילים נמצאת באי ספיקה, וכעת העומס עליה עצום, הצרכים נרחבים בכל המגזרים ובפרט בקרב קבוצות מיעוט. לאחר המלחמה הפערים האלה גדלו", אמרו החוקרות.
מנגד תיארו המשתתפים גם את גורמי החוסן שלהם: רבים ציינו את הסולידריות והערבות ההדדית בעם, את תחושת השייכות ושותפות הגורל, אמונה ותקווה, עיסוק בהתנדבות ונתינה, קבלת תמיכה מהמשפחה והחברים, גידול ילדים ונכדים, עיסוק בספורט, מוסיקה או טיפול בחיות מחמד, ושמירה על שיגרת החיים כגורמי חוסן שעוזרים להם בתקופה קשה זו. "חשוב לזכור שגם בזמנים הקשים ביותר, לנפש האדם כוחות עצומים להתמודד. בתקופה זו אנשים רבים מגלים גם את כוחות הנפש שלהם ושל הקהילות שלהם, וביניהם תחושת השייכות לחברה ולמשפחה, תחושת משמעות בעשייה התנדבותית, ערבות הדדית תרומה ונתינה. חשוב בתקופות כאלה להדגיש גם את החוסן בחברה הישראלית, את הכוחות ואת משאבי ההתמודדות, להעצים קהילות, ולחזק גם את התקווה לשינוי שהיא רכיב מרכזי בהתאוששות של חברות ממצבי טראומה המוניים." סיכמו החוקרות.
רצ"ב ציטוטים מהמחקר, הקשורים להתפתחות של חרדה ותסמיני פוסט טראומה:
– "מה שהכי קשה לי זו הדאגה לשלום החטופים, החיילים והמצב של המדינה". אחר שיתף "הכי קשה לי חוסר המודעות למה שיקרה בהמשך, תחושת חוסר אונים מוחלט ליום שאחרי ובכל הקשור להחזרת החטופים".
– "קשה לי המצב במדינה, הכמות פצועים וחטופים והעובדה שאין צפי מתי יגמר המצב".
– "שאח שלי במילואים והסכנה לחייו, שאי אפשר לדעת כמה זמן המלחמה תימשך",
– "הכי קשה לי שאין שגרה ושאנשים ממשיכים למות".
– "אני עם החיילים שנילחמים בעזה, ומה קורה עם החטופים שאין מידע עליהם, והאבידות הקשות בעם שלנו, כואב הלב כל הזמן".
– "קשה לי שיש חטופים ועוד ועוד הרוגים- השכול מרחף בכל מקום ומגיע לכל אחד",
– התייחסויות אחרות נגעו לתחושת אובדן הבטחון האישי למשל: "הכי קשה לי הפחד שיכנסו מחבלים לבית שלי", "קשה לי חוסר הוודאות בעניין הביטחון האישי שלי ושל אהוביי", "הפחד מאזעקה וחדירת מחבלים שהילדים במסגרות ואני בעבודה". התייחסויות רבות נגעו גם למצב הכלכלי: "הכי קשה לי הירידה המשמעותית בהכנסות", "שאין לי מקור פרנסה בטוח משום שתיירים לא יגיעו לארץ הזמן הקרוב".
– משתתפים מהמגזר הערבי תיארו גם קשיים שנוגעים לחוויות של גזענות, או חרדה מגילווי גזענות כלפיהם בעקבות המלחמה. למשל: "הכי קשה לי שיש המון גזענות בין ערבים ויהודים והסתות עלינו".