ר', גבר כבן 40 מבית חנינא, נפגע בתאונת דרכים עצמית כשנהג בשעת לילה בכפר עקב שבמזרח ירושלים והתנגש בעוצמה במשאית חונה. הוא ספג חבטה עזה בבטנו כתוצאה מהתנפחות כריות האוויר, אבל התאושש ואף תיאר לחוקר המשטרה את נסיבות התאונה.
5 ימים מאוחר יותר התעורר ר' כשהוא לא מרגיש את פלג גופו התחתון. בבית החולים הדסה עין כרם אובחנה אצלו פרפלגיה – שיתוק חלק הגוף התחתון לרבות הרגליים עקב פגיעה עצבית. ר' עבר אשפוזים רבים במספר בתי חולים וכן שיקום בבית לוינשטיין, אולם מצבו הלך והתדרדר ובמרץ 2020 – שנתיים וחצי לאחר התאונה – הלך לעולמו.
אלמנתו של ר' – שמגדלת לבד את בנם, שהיה בן שנה בלבד כשאביו הפך לסיעודי – תבעה את המבטחת של הרכב בו נסע, באמצעות עוה"ד איאד מטאנס. חברת הביטוח דחתה את התביעה וטענה כי אין קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין המוות, לא מבחינה רפואית ולא מבחינה משפטית. מחלוקת נוספת התעוררה סביב חישוב הפסדי השכר שנגרמו למשפחה בעקבות הפטירה המצערת, וזאת משום שר' התפרנס מעבודה לא מדווחת ולכן לפי רשות המיסים שכרו היה מתחת לשכר המינימום.
התביעה התנהלה בבית המשפט המחוזי בחיפה ובסופו של דבר הסכימה חברת הביטוח לחתום על הסכם פשרה לפיו יקבלו האלמנה ובנה בן ה-5, פיצוי בסך של -. 700,000, מעבר לקצבת השאירים המשולמת ע"י הביטוח הלאומי והמוערכת בסך של כ-. 800,000 ₪.
